כמידי כמה זמן, גם היום התעורר שוב דיון הסרק – האם `לתת` רובים, או שריוניות ונשק לפלסטינים. מעצם ניסוח השאלה באופן זה, מצטיירת ישראל כנדיבה ואף כתמימה, ולא היא. אך גם מן הצד השני, התיאור לפיו כל עיכוב של עסקת הנשק מהווה לכאורה תחיבת מקלות בגלגלי העצמאות הפלסטינית, גם הוא בעייתי ופסול. אמנם נכון לקבוע, שהניסוח המוטה (`לתת`) יוצר רושם שקרי, כאילו ישראל `מעניקה` בנדיבותה ותמימותה נשק לפלסטינים במו ידיה, בעוד שבעצם היא זאת ששוללת את זכויותיהם פוליטיות, שבהם היא שולטת, ושאת אדמותיהם ומשאביהם היא – לאמיתו של דבר – לוקחת בכוח. אך אין בכך כדי לומר שהרוסים, או האמריקנים, או כל אחד אחר, יעשה טוב לאזור אם הוא יכניס לכאן עוד נשק. כן, גם לפלסטינים.
יש כמה סיבות שעושות את מכירת השיריוניות לפלסטינים למטופשת לגמרי, מבחינת העולם, ומבחינת הפלסטינים. ראשית, הרשות הפלסטינית איננה ריבונית, אלא קבלן משנה תחת הכיבוש-הצבאי הישראלי. בשביל לשלוט בערי הגדה (להוציא ירושלים וחלק מחברון) הם לא צריכים שיריוניות (אלא אם הם מתכננים כיכר טייננמן משל עצמם, דבר שזוהי זכות עבור העולם למנוע). שנית, עצם חלוקת השיריוניות יוצרת מראית עין של שוויון כוחות, או לפחות של איום, או של ריבונות, ובכך הנשק מזיק יותר מאשר מועיל, ומקשה עלינו לראות את המצב לאשורו. שלישית, אפילו שלוש שיריוניות בלי מנוע, יהוו בהזדמנות הראשונה מנגנון הצדקה להכנסה של טנקים רבים, מטוסים וכד`, וכך יספקו לגיטימציה להרחבת המלחמה, ולפגיעה באוכלוסייה האזרחית, והדבר ישפיע כמובן גם על החרפת האלימות מצידם, לפי מיטב יכולתם. כך, השיריוניות אינן מסוגלות לשמש כלי יעיל להתנגד לכיבוש, אלא רק להצדקתו וחיזוקו.
במילים אחרות, הכנסת השיריוניות לגדה, שעבור הרוסים זאת איננה יותר מאשר עוד עסקה כלכלית, היא מסוכנת ביותר; אך לאו דווקא לישראלים, אלא גם – ובעיקר – עבור הפלסטינים. אם יש דבר שאיננו מועיל לַעולם, ובעיקר - שהאזור הזה לא צריך יותר ממנו – זה נשק. עוד ועוד נשק. לכן `אל תתנו להם רובים!` צריכה להיות סיסמה של כל מי שחפץ/ה חיים בכלל, ובעיקר של מי שרוצה לראות את האזור יוצא אי פעם ממצבו האומלל. וכך גם לגבי הגרעין האיראני, או הנשק האיראני בכלל, או זה שנשלח ללבנון, לסוריה וכו`.
`אל תתנו להם רובים` כסיסמת השמאל
ולא פחות מכך – `אל תתנו להם רובים!` – היא סיסמה הנכונה גם למי שמהווה את האיום הכי גדול על האזור. זה אשר מאיים על רוב המדינות בו, ועל רוב בני האדם החיים בו. זאת המדינה שיש לה הצבא החזק והפעיל ביותר באזור, בעלת נשק להשמדה המונית, חיל-אוויר גדול מזה של אנגליה הגדולה, יכולות מודיעיניות המצויות בשורה אחת עם אנגליה וצרפת, כושר ייצור נשק עצמאי ומתקדם, והיקפיי ייצוא הנשק שהם במקום ה-3-4 בעולם. כן, מדינת ישראל לא רק מתגוננת, אלא גם מאיימת על שכנותיה, שחייבות בתורן להיערך לאפשרות שהיא אולי תתקוף (גם אם מתוך פחד). הנשק המועבר לישראל והמיוצר בה, עולה באלפי מונים על כמה חתיכות הפח המתנייעות שרוצים הרוסים למכור לפלסטינים, שגם ככה הם חסרי הכשרה צבאית, יכולות מטה וכו`. מיליארדי דולארים מועברים מידיי שנה - לא לפיתוח האיום האיראני – אלא לפיתוח האיום הישראלי, שמדינות האזור נדרשות להיערך לו. נזכיר שדווקא ישראל היא זאת שתחת הסברי ההמגננה פיתחה תורת לחימה התקפית, כזאת המקדימה להתקיף, המעבירה את הלחימה לשטח האויב, והנוקמת כאמצעי `הרתעה`. דווקא ישראל היא זאת שפתחה במלחמות 56`, 67`, 82`, היא זאת המחזיקה או שהחזיקה בשטחים מלבנון, סוריה ומצרים, היא זאת השולטת בפלסטינים ומנשלת אותם בהתמדה, והיא גם זאת שבחרה להפוך את תקריות הגבול בעזה (הנצורה) ובלבנון (שריבונות מימיה ושמיה מופרת) לכדי חודש ויותר של מלחמה והרס-תשתיות-כולל בכול אחת. גם ישראל היא איום.
פשוט אל תתנו להם
לכן, ישראל היא זאת שמאיימת יותר מכול מדינה אחרת באזור, והיא גם זאת שמקיימת את האיומים ופותחת ברוב המלחמות, גורמת למרבית הנפגעים, ושולטת במירב השטחים והתושבים שלא-לה. השאיפה הישראלית (והלאומית בכלל) לביטחון - לעולם לא תדע שובע, ולעולם לא תשלים עם כך שגם לשכנות האחרות יש כוח כלשהו, ושעלינו פשוט לחיות עם האיום. מדובר בשיגעון גדלות השואף תמיד אל האומניפוטנטיות והשליטה המוחלטת, ל`כוח הרתעה` שאין לו סוף, לזרוע ארוכה ואגדית, השייכות לתחום הפנטזיה, אך משפיעות על הממשות. שגעון הגדלות איננו מבטא כוח, אלא הוא תמיד מפוחד ומוצא איומים, וסופו שהוא מאיים על אחרים ומאלץ אותם להיות איום גם כן, וחוזר חלילה.
לתת `להם` נשק, וגם `לנו`, רק ידגדג עוד יותר בקצות האצבעות של תושבי האזור, ויתרום לפיתוח האופציה האלימה כאפשרות ממשית. זמינות הנשק, בין אם אצל הישראלים ובין אם אצל אחרים, תורמת למחשבה, שאולי כך נוכל להשיג את מה שתמיד רצינו. דווקא בכוח. המעצמות השונות בתורן מטפטפות ארס מלא-אינטרסים כלכליים, פעם לזאת ופעם לזאת, ומותירות אותנו לדמם, לחנוק אלה את אלה, ולשוב אליהן בלית ברירה לקנות עוד סם מספסרי הנשק. כך נחשוב שאין ברירה, נתרום לטיפוח של מאזן אימה, ובה בעת נתמלא אימה. אז לפני שאנחנו עולים על רכבת האקספרס אל החרדות הקיומיים והמלחמה הבאה, הגיע הזמן לדרוש להפסיק את אספקת הנשק לאיראן, סוריה, לבנון והפלסטינים, אבל יותר מכול, גם לישראל. ייבוא וייצור הנשק אינם עושים אותנו בטוחים יותר, אלא בטוחים פחות.
O
N
|
