קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

הסדר ביניים – למה לא בעצם?
מאת אסף אורון
התקבל 13.2.2010

דצמבר 2009

בחודשים האחרונים אני מוצא עצמי בהסכמה עם שותפים בלתי צפויים: קודם היה זה אביגדור ליברמן, ועכשיו לפתע גם שאול מופז קפץ על העגלה שלי, עגלת הסדר הביניים. כמו אדונים נכבדים אלה ורבים אחרים, גם לדעתי ההתעסקות במתווה הסדר קבע ישראלי-פלסטיני הפכה מזמן לבריחה יצירתית מן המציאות ה`זמנית` הנקבעת בינתיים בשטח. שלא כמותם, אני חושב גם שהמציאות הנוכחית רחוקה מדי ממצב יציב או קביל לטווח ארוך. חוסר היציבות וחוסר הקבילות מייצרים משברים בתדירות הולכת וגוברת. המטרה הראשית של שני העמים צריכה להיות החלפת המציאות הנוכחית במצב ביניים, המנטרל במהרה את האלמנטים הנפיצים והרעילים ביותר של ההווה. לאחר כמה שנים של מציאות רגועה ואנושית יותר, יהיה קל יותר לדון בהסכם קבע.
שאלת השאלות היא מה יכלול הסדר הביניים. הטעות המרה בהסדר הביניים הקודם – הסכמי אוסלו – היתה שלמרות פריצת-הדרך הסמלית, המציאות בשטח השתנתה רק במעט והשליטה הישראלית ברוב תחומי החיים הפלסטינים נמשכה עד לקריסת התהליך. מכאן ברור שההסדר שמציע ליברמן, שפירושו בעצם קבלת חותמת הכשר בינלאומית למצב הקיים, הוא בדיחה גרועה שאינה מתקבלת על הדעת. מה שנחוץ הוא בדיוק ההיפך: עלינו לשאוף למצב ביניים בו אנחנו כבר לא שולטים בפלסטינים, ובו מערכת היחסים בין שני העמים עולה על מסלול של שיקום.
השינויים הדרושים אינם מוגבלים לנושא הנוכחות הצבאית או פינוי התנחלויות. עובדה: ב-2005 הוציאה ישראל את כל כוחותיה ומתנחליה מעזה. דוברי המרכז והימין הישראלי משתמשים בכשלון ה`התנתקות` כראייה שאסור לסמוך על הערבים; מן העבר השני רואים בסיפור זה הוכחה לכך שדווקא ישראל היא זו המכורה להמשך משטר הכיבוש בכל מחיר, כי אנחנו ממשיכים לשלוט בעזתים בעקיפין באמצעות המצור. שאר העולם פשוט מגרד את ראשו בתדהמה נוכח מצעד האיוולת הנמשך בישראל-פלסטין. אבל אם יש לקח אחד מן ה`התנתקות` שניתן אולי להסכים עליו, הרי הוא שהסדרים טריטוריאליים, הזזת חיילים ואזרחים ושרטוט קווים על מפות – התחביב האהוב על ממציאי הפתרונות למיניהם מאז 1967 – הם אולי רכיב בלתי-נמנע של כל הסדר אבל אינם המפתח העיקרי לשינוי המציאות בשטח.
כך למשל, מבחינה כלכלית ישראל מנהלת את השטחים כולל עזה כשוק שבוי, אשר נכפה עליו ייבוא סחורות דרך ישראל במחירים מופקעים ודרך ספקים מונופוליסטים, ואשר חייב לספק את רוב תוצרתו לישראל מתוך עמדת מיקוח נחותה. גם מבחינת תשתיות תלויים השטחים בישראל לחלוטין. כל הקשקושים על `שיקום הכלכלה הפלסטינית` הם חסרי שחר כל עוד היא נתונה במצב החנק הנוכחי. כלכלה נורמלית אינה יכולה להתפתח תחת תנאים כאלה.
הנה כמה דרכים לשיקום אמיתי של הכלכלה הפלסטינית בתקופת הביניים:
- פתיחה סופית ובלתי-הפיכה של גבולות הגדה והרצועה אל ירדן מצד אחד ומצרים מצד שני, למעבר אנשים וסחורות. כמו כן, פתיחת הנמל בעזה ושיקום נמל התעופה. ישראל תהיה רשאית להקים מחסומי מכס על מעבר הסחורות לשוק הישראלי, אבל לא יהיה כל פיקוח ישראלי, ישיר או עקיף, על המעברים בין השטחים לעולם החיצון. יהיה פיקוח בינלאומי, אך הוא לא יקבל הוראות מישראל. הסדר הביניים יכלול התחייבות הדדית להגבלת ההתחמשות, אך ניתן להניח שתיכנס לשטחים בחשאי כמות מסוימת של אמצעי לחימה. בוקר טוב: גם כיום משיגים הפלסטינים אמל`חים, בין אם דרך המנהרות ובין אם ברכישה ישירה מגורמים בעולם התחתון הישראלי. הברירה בידינו: אנחנו יכולים להמשיך לשחק עם הפלסטינים בשוטרים וגנבים כפי שאנו עושים כבר 42 שנה. אבל התוצר העיקרי של משחק זה הוא לא ביטחון לישראלים, אלא חנק הכלכלה והחברה הפלסטיניות ופתיחת מרחב אינסופי לשחיתות. תאמינו או לא, אבל החנק הזה הוא דווקא אחד הגורמים העיקריים להיעדר ביטחון אצלנו, כי חוסר האפשרות לנהל חיים תקינים מספק תמיכה ומתנדבים לביצוע פעולות אלימות. אין עתיד נורמלי לארץ הזאת בלי חופש תנועה וכלכלה לפלסטינים. לכן עדיף להיגמל מקיבעון הפיקוח שלנו במכה אחת, מאשר להמשיך ולהיתפס לאשלייה של ביטחון דרך חנק. זה יסוד עיקרי של ההסדר כולו. באותה נימה, יחודש גם ה`מעבר הבטוח` בין עזה לגדה, שיופעל באופן רציף בסיוע גורמים בינלאומיים. יחלו גם עבודות לקו רכבת ישיר בין שני השטחים.
- פרוייקט בינלאומי מזורז להקמת תשתיות עצמאיות לפלסטינים. במיוחד, ביסוס מערכת החשמל הפלסטינית על מקורות שמש-רוח מבוזרים. הטכנולוגיה לכך כבר קיימת ומיושמת בארצות מתועשות רבות. בשטחים הפלסטיניים יש שלושה יתרונות עצומים לאנרגיית שמש על פני ארצות אלה: קרינה חזקה בהרבה, צריכת חשמל צנועה בהרבה, והיעדר תחנות כוח קיימות המתחרות על משאבי תחזוקה. ניתן בהחלט לספק את כל צרכי החשמל של הפלסטינים בשטחים בעזרת מתקני שמש ורוח מבוזרים. הדילוג לתשתיות מתקדמות יעזור להזניק את הכלכלה והטכנולוגיה הפלסטינית למאה ה-21, ולחזק את יישום האנרגיה הנקייה בשטח גם בישראל. עוד יתרון נלווה: מערכת מבוזרת אי אפשר לשתק לחלוטין באמצעות הפצצות מן האוויר.
- באשר לתשתיות אותן אי אפשר לחלק לשניים או להקים יש מאין, תוקם רשות ניהול תשתיות משותפת לישראל ופלסטין. הרשויות הנפרדות של כל לאום יהיו כפופות לרשות זו. בתקופת המעבר ישתתפו בה גורמים בינלאומיים המוסכמים על שני הצדדים. במיוחד אמורים הדברים לגבי תשתיות המים, אשר ניהולן משני עברי הצד הירוק יהיה משותף.
בכוונה פתחתי בנושאים כלכליים, על מנת להמחיש את טבעו של השינוי הנדרש במציאות בשטח. אתם יכולים להשוות עם ה`שלום הכלכלי` של ביבי, שהוא בעצם כלכלת-חסות מושחתת של קומץ אנשי עסקים פלסטינים שהשלטון הישראלי חפץ ביקרם. וכעת לנושאים `כבדים` יותר.
- הסכם הפסקת אש הדדי, מקיף וארוך טווח הכולל גם את החמאס.
- פירוק המינהל האזרחי וביטול כל סמכות ישראלית על פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, כל עוד הם אינם נכנסים לתחום ישראל. הפסקת כל הפקעות הקרקע לשימוש ישראלי, ופתיחה מחדש של אותן הפקעות אשר עדיין לא נעשה בהן שימוש. באשר למזרח ירושלים, ראו בהמשך.
- צמצום השב`כ והפיכתו לארגון שעיקרו פומבי וחשוף לביקורת הציבור הישראלי, ופירוק אגפי השב`כ המנסים כיום לנהל את חיי הפלסטינים. מכיוון שגדלנו לתוך מציאות של שב`כ, מוסד ושלל גופים חשאיים נוספים שאפילו שמם אינו ידוע לנו, איננו מבינים עד כמה מציאות זו חולנית, מושחתת ומסוכנת לנו עצמנו. לטובת עתיד שני העמים, על השב`כ להפוך ממשטרה חשאית העוסקת בעיקר בדיכוי פלסטינים – מוסד שאין לו שום מקום בדמוקרטיה – לבולשת ארצית דוגמת ה-FBI. ואכן, ה-FBI יכול לסייע לשב`כ לעבור את מהפכת השקיפות ולהיגמל ממחלת השליטה בפלסטינים. כמו כן, כל האסירים הפלסטינים שנשפטו בבתי משפט צבאיים יועברו לידיים פלסטיניות.
- הגדרת תחום גיאוגרפי הכולל את רוב הגדה המערבית, ממנו יתפנו תוך זמן קצוב (וקצר) כל כוחות צה`ל וכל ההתנחלויות. הפלסטינים יקבלו ריבונות מלאה על תחום זה, הן בקרקע והן באוויר. אם יבחרו בכך, יוכלו להצהיר על מדינה עצמאית. תחום זה יכלול כמעט את כל אזור גב ההר, וכן את כל אזור הבקעה וים המלח. צה`ל פשוט לא ייכנס יותר לשטח זה – לא על הקרקע ולא באוויר. לגבי ההתנחלויות, מבחינה ישראלית פנימית חשוב להראות שאין אפלייה בין מתנחלים לפי שיוכם החברתי: גם המתנחלים `המשוגעים` של התנחלויות ומאחזי גב ההר, וגם המתנחלים `המתונים` של הבקעה, ייאלצו להיפרד מבתיהם כבר בתחילת הסדר הביניים תמורת פיצויים. אין שמץ של סיכוי לעצמאות פלסטינית כלשהי – ולקבלת אמון מינימלי של הפלסטינים ושאר העולם ברצינות התהליך - בלי איזשהי פיסת שטח רצופה, המחוברת לעולם החיצון ואינה מוקפת בהתנחלויות מכל עבר. דרך אגב, התנחלות נוקדים של השר אביגדור ליברמן תפונה גם היא (אני מנחש שמתווה הסדר הביניים שלו אינו כולל פינוי כזה).
- באזורים אחרים יוקמו מנגנוני ניהול משותף על בסיס שוויוני, שהרשויות המקומיות של שני העמים יוכפפו אליהם. הריבונות על אזורים אלה לא תהיה ישראלית אלא משותפת. מדובר בירושלים רבתי ובגירסה מצומצמת של `גושי ההתנחלויות`. ירושלים עצמה תנוהל במשותף כיחידה אחת, כולל ירושלים המערבית. אחרי 42 שנה של דיבורים שקריים על `ירושלים המאוחדת` תוך אפלייה בוטה של ערביי מזרח העיר, הגיע הזמן לנסות לאחד את העיר באמת על בסיס שוויוני. באשר ל`גושי ההתנחלויות`: לאחרונה התפארו מנהיגים בהתנחלות אפרת כי לקחו פקחים מטעם הממשל האמריקני לסיור אצל שכנים פלסטינים והראו להם את מערכת היחסים הטובה. נהדר, גם אני בעד שכנות טובה. אבל מדוע שלא תהיה השכנות הזו מבוססת על שוויון ושיתוף בשליטה על המשאבים, במקום על אדנות נאורה? באופן כללי, המשטרה הפלסטינית תטפל בפלסטינים והישראלית בישראלים (תוך מתן זכות מוגבלת למעצר בני העם השני במקרה של תפיסת עבריינים `על חם`). יחסי גומלין בין כוחות ביטחון יהיו על בסיס שוויוני. כמו ברשות ניהול התשתיות, ישתתפו במנגנוני הניהול (לפחות בשלב הראשון) גורמים בינלאומיים שישמשו כמנחים ויועצים לישראלים ולפלסטינים. באזורים בהם עובר כעת מכשול ההפרדה, ייפתח המכשול כך שפלסטינים ינועו בכל השטח בחופשיות. גם המעבר הבטוח בין הגדה לעזה ייחשב לאזור ניהול משותף, וכך גם קו הרכבת גדה-עזה.
- הגדרת המעטפת להסדר הקבע: הסדר הקבע יכלול פתרון מוסכם לבעיית הפליטים הפלסטינים. נושא הפליטים היהודים מעדות המזרח אשר שוב נחפזים לנופף בו אצלנו, הוא עניין בין ישראל לבין אותן מדינות שגירשו את הפליטים, לעתים מתוך תיאום מראש עם ממשלת ישראל. מכל מקום אין מה לתלות אותו כקולר על צוואר הסכסוך הישראלי-פלסטיני. לגבי שטחים והתנחלויות, יובהר כי תחת הסדר הקבע יוכלו הצדדים לבחור בין גבולות 1967 פלוס מינוס תיקונים מוסכמים ופינוי יתר המתנחלים משטחי המדינה הפלסטינית; מעבר הדרגתי לפדרציה שוויונית; או שילוב בין שני הפתרונות עם אזורי ריבונות משותפת על בסיס קבוע (כמו למשל ירושלים ומסלול הרכבת בין עזה לגדה).
תקופת הביניים תהיה תקופת מבחן לניהול המשותף של אותם חלקים של ישראל-פלסטין שאינם ניתנים לחלוקה קלה כעת. אם הנסיון ייכשל, לא יהיה מנוס מלחתוך: מתנחלי גוש עציון, מעלה אדומים ואריאל ייאלצו כנראה להיפרד לשלום מבתיהם. השליטה בירושלים תחולק וייתכן שיהיה צורך לפנות כמה מן השכונות-התנחלויות המרוחקות. מכאן שלמתנחלים שלא יפונו בשלב הביניים יהיה אינטרס מובהק לשתף פעולה עם ההסדר ולא לחבל בו. מתנחלים אלה יצטרכו להחליט: אם אכן הם אוהבים את ביתם, את הקשר ההיסטורי ואת הנוף הסובב - עליהם ללמוד לחיות בו תוך יחסי שוויון עם שכניהם אשר חיים בתוך הנוף הזה מדורי דורות, ולא תוך עליונות אנוכית הנשענת על כידוני צה`ל. אם הנסיון יצליח יוכלו רבים מן המתנחלים להישאר, וייתכן שתיסלל הדרך לפדרציה ישראלית-פלסטינית עם חופש מגורים בכל רחבי הארץ, במקום שתי מדינות עוינות-למחצה עד עוינות המשקיעות משאבים ומאמצים בהצרת צעדים הדדית.
גם מן הצד הפלסטיני יהיה אינטרס מובנה בהצלחת מודל הניהול המשותף. ככל שיהיה הניהול הרמוני יותר, כך תיפתח הדלת בפני הפלסטינים להשתתף בניהול לא רק של אותם 22% מן הארץ הנמצאים מעבר לקו הירוק, אלא של הארץ כולה, ולאחד את חלקי העם הפלסטיני הממודרים כיום במעמדות אזרחיים שונים, אשר כולם נחותים למעשה ממעמדם של אזרחי ישראל היהודים.
זה מתווה הביניים שאני מציע. מבחינת היקף השטח המפונה ניתן לחשוב שהוא דומה להצעה של מופז. אבל ההבדל הוא במהויות: מופז רואה לנגד עיניו יישות פלסטינית תלויה וחלשה, הנמצאת במצב מבחן מתמיד, בעוד אנו קונים לעצמנו חופש פעולה מוחלט והרחבת ריבונות המדינה תמורת פינוי אותן התנחלויות מבודדות אשר כמה וכמה ממשלות כבר הביעו נכונות לוותר עליהן. המוטיבציה של מופז – כמו של ביבי – היא לבצע את השינוי המינימלי בשטח אשר יספיק לדעתו לשפר את מצבנו הבינלאומי. ההסדר המוצע כאן מגיע ממקום אחר לגמרי: להעביר את ישראל-פלסטין מהמציאות המעוותת, האלימה והאנטי דמוקרטית של העשור האחרון למציאות בריאה, שוויונית ודמוקרטית בהקדם האפשרי. העקרון המנחה הוא סיום מהיר של השליטה הישראלית על הפלסטינים בשטחים, על כל רבדיה הגלויים והסמויים, והכרה בשוויון זכויות בין שני העמים.


נראה לי שניתן להשיג הסכמה פלסטינית להסדר מסוג זה. אחרי הכל, אפילו החמאס מציע הפסקת אש בלתי-מוגבלת תמורת סיום הכיבוש בשטחים. הבעייה העיקרית נמצאת ללא ספק בזירה הציבורית והפוליטית הישראלית. לכאורה, אין תשובה טובה לשאלה הישראלית הקלאסית `מה יוצא לי מזה?` למה שהישראלים יזיזו את התחת, תסלחו לי על המילה, יתחילו לפרק את מנגנוני השליטה ולפנות עשרות אלפי מתנחלים, כל עוד אף אחד לא מכריח אותנו?
על מנת להבין מה באמת יוצא לנו, צריך קודם כל להפנים שישראל-פלסטין 2009, ובעצם של תשע השנים האחרונות, אינה מציאות נורמטיבית אלא דווקא אנומליה. מציאות סוטה זו היא בעיקרה תוצר לוואי של תאונה היסטורית ששמה ג`ורג` W בוש, הנשיא הגרוע ביותר בתולדות האומה האמריקנית. מה שבוש עולל לארץ שלנו אינו שונה מהותית מבחינת אופי המדיניות וסוג הנזק, ממה שעולל לחלקים רבים של העולם ובראש ובראשונה לארצו שלו. כבן של נשיא, יורש עצר מפונק, שטחי ועצלן עם נטייה לפנאטיות וחושים פוליטיים חדים, בוש מבין היטב את המכנה המשותף הנמוך ביותר בין אזרחים בחברת השפע המערבית, ועל הבנה זו ביסס את הקריירה שלו.
בוש ידע שכל עוד תשרור בכלכלה האמריקנית אווירה של חגיגה ללא קשר למצב האמיתי, רוב הציבור האמריקני לא ישאל יותר מדי שאלות. הוא פתח את הברזים משלושה כיוונים: עידוד בועה פיננסית-נדל`נית באמצעים שונים, קיצוץ במיסים בעיקר לעשירים שהביא להשתוללות בכל ענפי צריכת היוקרה, והמלחמה בעיראק אשר מבחינה כלכלית היא פשוט הזרמה אדירה של כספי ציבור אל מגזר התעשיות הבטחוניות. התוצאה: לא סתם בועה, אלא `אם כל הבועות` שהלכה והתפשטה ברחבי העולם. שורה מכובדת למדי של מוכיחים בשער, ובראשם הכלכלן היהודי חתן פרס נובל פול קרוגמן, חזו די במדוייק את הנולד וניסו להזהיר את הציבור. אבל כל עוד החגיגה נמשכה, ואפילו כשהחלה להיסדק, העדיפו כולם לטמון את הראש בחול עד שהיה מאוחר מדי. עכשיו נמשך המשבר כבר שנתיים וחצי ועדיין לא ברור אם הגענו לקרקעית – בין השאר משום שבשנה וחצי הראשונות של המשבר בהן היה בוש עדיין בשלטון, עסקו הממשל והתקשורת בטיוח ובדחיקת הקץ במקום בבעיות היסוד.
ומהמשל האמריקני אל הנמשל הישראלי: כמו בכלכלה האמריקנית, גם כאן הניע את בוש שילוב בין אידאולוגיה פנאטית ופשטנית לבין חשבונות פוליטיים קרים. ההתייצבות `לצד` ישראל ביססה את מעמדו כחביב הימין הנוצרי האמריקני, וכן איפשרה לו לנגוס בעוגה החשובה של הקול היהודי המצביע באופן מסורתי נגד מפלגתו. ואכן, עד היום מאמינים רבים בעולם היהודי שבוש היה `ידיד אמת`, אולי חסר-תקדים בעוצמת מחויבותו. איך זכה בוש בתואר זה?
בעוד הפלסטינים שילמו בשנות בוש על כל חטא וכל טעות בריבית דריבית, קיבלה ישראל צ`ק פתוח לעשות כל העולה על רוחה מבלי לתת את הדין: פירוק למעשה של האוטונומיה הפלסטינית ללא כל נטילת אחריות על האוכלוסיה; הקמת מכשול ההפרדה בתוך הגדה על תוואי בזבזני המוכתב באופן ברור משיקולי גזל אדמות; יציאה מעזה תוך אי-פתיחת גבולותיה והתעלמות מזלזלת מאבו-מאזן שאירגן לנו שקט תעשייתי במהלך הפינוי; ועוד כהנה וכהנה – הכל קיבל הכשר למהדרין מן הבית הלבן.
בדיוק כמו הציבור האמריקני בשנות בועת הנדל`ן, מעדיף הציבור הישראלי את גן-העדן של שוטים באדיבות בוש, על פני התמודדות עם המציאות הקשה. ל`גן-העדן` הזה היה מחיר יקר, שאנחנו עדיין מתעלמים ממנו. מי מקשר אצלנו בין ההזנחה המוחלטת מצד בוש בשנים 2001-2002 את תפקידה המסורתי של ארה`ב בהשכנת הפסקות אש, לבין התגברות גל הטרור הפלסטיני באותה תקופה למימדים שאיש לא חזה אפילו בגרועים שבסיוטים? כמה ישראלים מבינים שקו ישר מוביל ממצב העונשין התמידי אליו השלכנו את הפלסטינים, בתוספת הבחישה הגסה של בוש בפוליטיקה הפנימית הפלסטינית החל מ-2002, אל נצחונות החמאס בבחירות 2005 ו-2006? ואולי מדאיג מכל: האם אנו מוכנים להודות שהתחושה שהשתררה במסדרונות השלטון שלנו בתקופת בוש ש`הכל עובר` ואין דין ואין דיין, עודדה מאוד את היצר ההרפתקני בחוגי השלטון הישראלי? אין זה מקרה ששנות בוש הסתיימו בשתי המלחמות התכופות ביותר בתולדות המדינה, מלחמות מיותרות לחלוטין שנולדו במוחם הקודח של גאוני המטכ`ל והממשלה.
כעת אנחנו חוזרים, לאט מדי ומאוחר מדי, אל קרקע המציאות. אין מצב שישראל יכולה להמשיך להתנהג כמו בשנות בוש, בלי לחטוף חזק על הראש בזירה הבינלאומית. לנו אולי יש זיכרון סלקטיבי, אבל כל שאר העולם דווקא מבין מה קורה בארץ ורואה שלושה דברים: 1. אנחנו שולטים בכוח בעם אחר וגוזלים את אדמותיו ומחייתו; 2. התחייבנו באוסלו לסיים את המצב הזה; ו-3. אנחנו מנסים בדרכים עקלקלות ומתחכמות להתחמק ממילוי ההתחייבות. התרגיל שלנו עבד לא רע מ-2001 ועד עכשיו בעיקר בגלל בוש, אבל כנראה שהחגיגה נגמרה.
בכל מקרה, התגברות הלחץ הבינלאומי על ישראל אינו הבעייה אלא סימפטום שלה. הבעייה היא המציאות בישראל-פלסטין, מציאות שהיתה טעונה שיפור עוד לפני שנות בוש, אך הפכה כעת להזויה לחלוטין. אנא מכם, עצמו את העיניים ונסו להיזכר איך נראתה הארץ בסוף שנות ה-90 - ואיך היא נראית כיום. האם באמת כדאי לריב עם כל העולם למען המשך המצב הנוכחי?
בינתיים, בשמאל יכולים להמשיך בויכוח התיאורטי על מדינה אחת או שתיים. אבל בלי ניתוק חד ומהיר של הקשר החולני הנוכחי בין שני העמים, קשר הכיבוש, כל הסדר של שתי מדינות עלול להפוך לציפוי קוסמטי בלבד להמשך הכיבוש; זה בעצם מה שקרה לאוסלו. מצד שני, בלי ניסיון בשטח בניהול משותף ולו גם של מספר מצומצם של תחומים, קשה מאוד לשכנע מישהו שניהול משותף של הארץ כולה אפשרי בימינו. במרכז ובימין יכולים להמשיך `לשחק שחמט עם עצמנו` ולהציע רעיונות שאינם מתקרבים אפילו לפתרון הבעיות האמיתיות של הפלסטינים בשטחים ומחוצה להם. אבל עם קצת יותר תעוזה אפשר למצוא פתרון זמני שתועלתו עבור שני העמים תורגש בשטח תוך זמן קצר. בימין הקיצוני אשר לרוע המזל כולל את ביבי ואת רוב הקואליציה שלו יכולים להמשיך להתגעגע לבוש, או לחילופין להאמין ש`הזמן פועל לטובתנו`. להאמין שאפשר ורצוי להשתין על העולם מן המקפצה - ולצפות שכולם ימשיכו להגיד שזה גשם כמו בימי בוש העליזים; לספר לעולם שהפלסטינים פשוט מאושרים ואסירי תודה שנפלנו עליהם משמיים להתנחל על אדמותיהם (סליחה, על `הנחלה ההיסטורית של עם ישראל`) ולנהל להם את החיים, ולצפות שמישהו יאמין לנו. גן עדן של שוטים כבר אמרנו?
בקיצור, כנראה שלא מן השלטון הנוכחי תבוא הישועה. אבל צריך להציב על שולחן שרטוט הפתרונות את שני עקרונות הברזל של כל הסדר, ביניים או קבע: 1. סיום מוחלט של השליטה הישראלית, ישירה או עקיפה, על פלסטינים שאינם אזרחי ישראל, ו-2. הכרה בכך שהארץ הזו, ללא קשר למספר הקווים והגדרות שנעביר עליה, היא דו-לאומית ולכן חייב להיות בה יסוד מסוים של ניהול משותף ושוויוני.
גורלנו בידינו. אפשר להמשיך ולחכות ולראות מה ילד יום, לשחק על זמן ולקוות ששוב נתחמק מאחריות. ואפשר גם לנסות סוף סוף לפתור את בעיות היסוד של הארץ. אם נתחיל לסמן מטרות ברורות, מעשיות והוגנות, במקום כאלה שעדיין שבויות בתפיסות המעוותות של הכיבוש ושל שנות בוש, או במקסם השווא של `הסדר הקבע המושלם` - תימצא בבוא העת הדרך להשיג אותן וגם האנשים שיעשו זאת.

(המחבר הוא סטטיסטיקאי בכיר במחלקה לבריאות סביבתית ותעסוקתית באוניברסיטת וושינגטון)

יכ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

!הפגנת חירום: הממשלה מבעירה את ירושלים
!הפגנת חירום: הממשלה מבעירה את ירושלים
גדעון ספירו סמרטוט אדום 472