קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

סמרטוט אדום, טור שבועי 6 באוגוסט 2014


גדעון ספירו

סמרטוט אדום, טור שבועי 6 באוגוסט 2014

לכבוד 6 באוגוסט 2014
רב אלוף בני גנץ
הרמטכ`ל
צה`ל

שלום רב,

לפני כ-8 שנים, קיץ 2006, נפגשנו במחנה תל נוף לקראת הצניחה לים סמוך לחוף תל אביב
לציון 50 שנים לצניחה במיתלה, הצניחה הקרבית היחידה בתולדות מלחמות ישראל. נמניתי
עם עשרת הותיקים שצנחו במיתלה במלחמת סיני 1956, וצורפו לצניחה החגיגית. (לאחר
שהביאו אישורים רפואיים כי הם כשרים לצניחה). למיטב זכרוני כמעט כל אלופי המטכ`ל
השתתפו בצניחה. ח`כ איתן כבל, שכיהן כשר בלי תיק, השתתף אף הוא בצניחה, הגם שלא צנח
במיתלה.

השתתפותי בצניחה החגיגית לא נבעה מטעמי נוסטלגיה, אלא הייתה בעלת מטרה פוליטית.
כעיתונאי היה ברור לי כי הצניחה תזכה לכיסוי תקשורתי ניכר וראיתי כאן הזדמנות
להעביר מסר אותו גיבשתי עם השנים כתוצאה מלימודים, קריאת מסמכים היסטוריים ואימוץ
השקפת עולם השמה דגש על שלום וזכויות אדם ומגלה חשדנות כלפי בעלי שררה בכלל, ולקראת
יציאה למלחמה בפרט.
ומה גיליתי עם השנים? שבצניחה במיתלה בכלל לא הגנתי על ישראל אלא הייתי פיון
בקנוניה שרקחו מעצמות קולוניאליות מתפוררות, צרפת ואנגליה, עם ישראל, במטרה לבטל את
הלאמת תעלת סואץ עליה הכריזה ממשלת מצרים. במלים אחרות, מבלי שביקשו את הסכמתי
הייתי חייל בשירות הוד מלכותה מלכת בריטניה ומה שנותר מהאימפריות הבריטית והצרפתית.

חבריי שנהרגו במלחמת סיני 1956 הקריבו את חייהם לשווא, למטרה לא ראויה. הם לא
הפנימו את הרעיון כי החיים הם מתנה חד פעמית, ואין הזדמנות שנייה לאחר המוות. המסר
שלי לבני ה-18 שמתגייסים לצבא ורצים כגלמים למוות, לעצור, לחשוב ולברר היטב מה
מטרות המלחמה, לא להסתפק בפתפותי ביצים של מפקדים על הגנת המולדת, אלא ללכת ולקרוא
מה אומרים החולקים על הממשלה. אם הגעתם למסקנה כי מדובר במלחמת שולל כמו בלבנון,
בדיכוי עם אחר כמו בשטחים הכבושים, אל תלכו, אתם בעלי הבית על חייכם ואל לכם לתת
לצבא להחליט מי לחיים ומי למוות. מול תכונת העדר לרוץ ל`אקשן`, תחשבו מה אתם
מפסידים כאשר חייכם נקטלים בגיל כה צעיר ואלו חוויות מסעירות מצפות לכם בחיים אם
תסרבו לסכנם על מלחמות שווא. ותמיד תזכרו: הגנרלים השולחים אתכם למלחמות לעולם לא
מסכנים את עצמם. הם תמיד מחוץ לשדה הלחימה. מחשבות אלו היו המצפן שהוביל אותי
להימנות עם מייסדי תנועת `יש גבול`.

כפי שצפיתי, המסר שלי קיבל הד תקשורתי, הן בעיתונות הכתובה (פרסום במעריב מצורף)
והן באלקטרונית.
כאשר מונית לרמטכ`ל היית באופן טבעי אישיות מסוקרת, וצוין בהבלטה שאתה בן לניצולת
שואה. נתון זה נטע בי תקווה שמא אנו מקבלים רמטכ`ל מדגם חדש, כזה שידו לא קלה על
ההדק ורוח המפקד תכלול הנחייה להקפיד שלא לפגוע באוכלוסיה אזרחית, שהרי אתה בוודאי
מודע לתמונות מתקופת השואה המראות יהודים עם תינוקות בידיהם נמלטים מהפצצות כשאימה
נסוכה על פניהם. לא תרצה, כך קיוויתי, שכהונתך תוכתם בתמונות כאלו.

כגודל התקווה עומק האכזבה. לא עמדת בפני הפיתוי ותסיים את כהונתך כאשר אתה מוריש
לבאים אחריך מלחמה על שמך, מלחמת גנץ הראשונה, לתפארת מדינת ישראל. לתפארת? קצת
מוגזם. אין לי ספק כי כמו כל גנרל אתה רוצה להשאיר אחריך `בובה של מלחמה`, שהכל
דופק כמו שעון, שכל המטרות מומשו, שהצבא וחייליו גילו תושייה ומחשבה מקורית, שתהיה
הסכמה מקיר לקיר בדבר צדקתה, שישבחו ויהללו את הגאון הצבאי שפיקד על הצבא, והחשוב
מכל, האויב הובס, נכנע וביקש סליחה. מלחמות כאלו יש בעיקר באגדות. מלחמת עזה
השלישית שקיבלה את השם `צוק איתן` לא השיגה את יעדיה. מטרת המלחמה המוצהרת הייתה
להפסיק את ירי הרקטות לישראל. היעד הזה לא הושג. תוך כדי לחימה שונתה המטרה והיא
התרכזה בחיסול המנהרות שחודרות לישראל. בשביל זה לא היה צריך להחזיר את עזה לתקופת
האבן וניתן היה לפתור את הבעיה בלי מלחמה כלל. המכון הגיאולוגי הציע לצבא ציוד אמין
לגילוי מנהרות. היה צריך ללכת עם הציוד לאורך הגדר, לגלות את המנהרות ולסתום בבטון
מזוין את פתחי היציאה ושום חמאסניק לא היה יכול לעבור. הצבא דחה את ההצעה.

אתה מרבה לשבח את תפקודי הצבא ופיקודיך חוזרים ומשננים את הטקסט. לא השתכנעתי. זה
מזכיר לי אדם הולך בחושך, מפחד פחד מוות וצועק כל הזמן אני לא מפחד. ראיתי תמונה
שונה של מאבק בין השמן והרזה. צבא הפלישה הישראלי, שמן, פלגמטי, נע בכבדות, מצויד
בכלי נשק חדישים עם כוח אש אדיר. מולו ניצבים לוחמי החמאס, דלי אמצעים, רזים ועל כן
יותר גמישים. על מנת לשרוד את להבות האש שהכלים של צבא הפלישה פולטים, הם נאלצו בעל
כורחם לאמץ את הכלל המופיע במקורותינו בתחבולות תעשה לך מלחמה. הבסת החמאס נראית לי
מטרה ראויה, כפי שאני רואה מטרה ראויה בהבסת המקבילה הישראלית `הבית היהודי`,
ובהבסת ליברמן ומפלגתו, ובהבסת המתנחלים וכל תומכי משטר הכיבוש והאפרטהייד, ובהבסת
החילוני המזויף לפיד שהמליך לתפקיד שר החינוך רב מתנחל מפגר (במובן של נותר מאחור),
אבל לא בשיטות שהדגל השחור של פשעי מלחמה מתנוסס מעליהן.

עתה מגיע הגרוע מכל. מבצע `צוק איתן` ייזכר לדיראון עולם בגלל מעשי הטבח
באוכלוסייה אזרחית. שדה הקטל מונה לפי שעה כאלפיים הרוגים ועשרת אלפים פצועים. לא
מספר סופי. כל יום מתגלות עוד גופות מתחת להריסות. אחוז הילדים בקרב הקורבנות הוא
מבהיל. שכונות נמחקו, משפחות שלמות הושמדו, מתקני האו`ם, עמוסים בפליטים שנסו מההרג
הברוטלי, הופצצו.
המקרה החמור מכולם היה ברפיח. לוחמי חמאס שבו חייל מצבא הפלישה. במלחמות נופלים
לוחמים בשבי ולאחר סיומן, מתנהל מו`מ לחילופי שבויים. האם השבוי חי או מת, את זאת
לא ידעו. מפקדי צבא הפלישה החליטו להפעיל את נוהל חניבעל שעוסק במקרה של חטיפת
חייל. אש תופת נורתה מכל הכלים, תותחים, מרגמות, טילים נגד אוכלוסייה אזרחית.
החוטפים כבר מזמן נעלמו במנהרות אבל ההפצצות ללא אבחנה נגד אוכלוסייה חפה מפשע
נמשכו.

אני מצטט מעיתון הארץ: `תושבי רפיח דיווחו שהם נקלעו למלכודת אש שלא ידעו קודם;
צה`ל הפגיז והפציץ בתים על יושביהם ללא כל אבחנה, וכשניסו להימלט מהבתים הפגזים
והפצצות השיגו אותם ברחובות, גם כן ללא אבחנה. `כל הבתים רעדו, כמו ברעידת אדמה`
סיפרו תושבים ל`הארץ`. ,הצבא השתגע` הגדירה את המצב אחת מתושבות העיר, `הוא השתמש
במטוסי אף-16, במסוקי אפאצ`י, במל`טים, בירי תותחים ובירי מספינות קרב. רצנו
והפגזים אחרינו, לא היה מקום להסתתר`.(הארץ 3 באוגוסט 2014). ירו על בתי חולים,
אמבולנסים, תוצאות הטרוף הזה:לפחות 123 הרוגים בהם 30 ילדים וחמש מאות פצועים (הארץ
כנ`ל ידיעה מאת עמירה הס).

אם כך נראה נוהל חניבעל, הרי שמדובר בנוהל נפשע שיש להסירו מפקודות הצבא. התופעה
של צבא כובש המאבד כל רסן וטובח כנקמה באוכלוסיה מקומית מוכרת גם ממקומות אחרים.
הכובש הגרמני עשה זאת במלחמת העולם השנייה בכפר לידיצ`ה בצ`כוסלובקיה ובכפר אוראדור
בצרפת.

לאט לאט דולפים סיפורים נוספים שלא משפרים את דימויו של הצבא. חיילים לקו בביזה
וגנבו כספים ממשפחות פלסטיניות. אם מישהו עדיין משתעשע באמירה שהצבא הישראלי הוא
המוסרי בעולם, הרי מלחמת עזה השלישית שמה קץ לתעלול הזה.

בעת שרותי הצבאי הייתי בין שאר תפקידי גם המ`כ של דן שומרון, לימים רמטכ`ל
שבכהונתו פרצה האינתיפאדה הראשונה. ב-19 באוקטובר 1988 פורסמה תמונת גופתו של זיאד
פאיז חאג` מוחמד ילד בן ארבע וחצי משכם,שנהרג מאש חייל ישראלי שעה ששיחק ליד ביתו.
הוא צוין כצעיר הרוגי האינתיפאדה. תבעתי מהיועץ המשפטי דאז, יוסף חריש, לפתוח
בהליכי חקירה נגד שר הביטחון יצחק רבין, הרמטכ`ל דן שומרון, האלופים עמרם מצנע
ויצחק מרדכי, בגין הפרות חמורות של זכויות אדם.

יוסף חריש, כמה מפתיע, לא נענה לתביעתי אבל היא הולידה חליפת מכתבים נוקבת ביני
לבין עליזה מצנע, אשתו של האלוף, שפורסמה במלואה בשבועון `העולם הזה` (21 בינואר
1989). בשעת כתיבת שורות אלו, קראתי שוב את מכתבי לעליזה מצנע (מיום 1 בינואר
1989), ולצערי הוא רלבנטי עד כאב גם כיום. (חליפת המכתבים מצורפת). כתבתי לדן
מכתב מחאה אישי ובו אני מציין, בין השאר, שכמפקדו לשעבר לא לימדתי אותו לירות על
ילדים. הצעתי לו להתפטר, להצטרף ליש גבול ולהטות כתף במאבק נגד הכיבוש, המדרדר את
ישראל לחברה אלימה וגזענית. הוא לא קיבל את הצעתי. מאז ועד היום נהרגו למעלה מאלף
ילדים פלסטינים מאש צבא הכיבוש, כולל תינוקות בני יומם ונשים בהריון שהיו על סף
הלידה. איש מצמרת צבא הכיבוש לא הועמד לדין. בדיוק בשל כך הוקם בית הדין הפלילי
הבינלאומי.
בישראל אתה נהנה מחסינות, אולם בחו`ל יש ליוזמה פרטית יותר מרחב. אם פעילי זכויות
אדם יזהו אותך בחו`ל הם יעשו כל מה שהחוק מתיר להם כדי להסגירך לבית הדין הפלילי
הבינלאומי, שיחליט האם מלחמת גנץ הראשונה חרגה מדיני המלחמה לעבר פשעי מלחמה.

הפטפטת הבלתי נגמרת בטלוויזיה וברדיו הייתה לי לזרא. נושא אחד לא החמצתי, והוא
הדיווחים על ההלוויות. שמעתי בקפידה את ההספדים של הורים, אחים ואחיות, חברות
וחברים. הלב נקרע והעיניים דומעות, ולא היו לי דברי נחמה זולת הצער על חיים צעירים
שנקטעו טרם זמנם. לא שכחתי כי גם לאלפיים ההרוגים בעזה יש לכל אדם שם, ובושתי
בשידור הציבורי שסירב לשדר תשדיר של `בצלם` המקריא את שמות הילדים בעזה שנהרגו.
איזו אטימות.

העיתונות מרבה לעסוק בסוגיית גיבורי המלחמה. מחפשים גיבורים והסיפורים זורמים: חייל
א` קפץ כאן, חייל ב` קפץ שם, חייל ג` הרג מטווח אפס וחייל ד` ראה את המוות בעיניים
ויכול לו, וכך הלאה. אבל הגיבורים האמיתיים הם אלה שסירבו להשתתף באורגיית ההרס
וההרג.

גדעון ספירו
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

מלחמת הסחת הדעת - או, סכנת הג`נוסייד בעזה
ההטעיה של הסכמי אוסלו
מעגל הדמים ממשיך להסתובב. ההרוגים הישראלים היום בהתנחלות עלי, כמו ההרוגים הפלסטינים אתמול בג`נין, הם כולם קרבנות הכיבוש.