קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - ירושלים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

גדעון ספירו - סמרטוט אדום 466 9.5.2017

גדעון ספירו

סמרטוט אדום 466 9.5.2017
===========


יום הניצחון על גרמניה הנאצית
-----------------------------------------

ה-8 במאי הוא יום הניצחון על גרמניה הנאצית לפי המערב, ולפי בריה`מ ב-9 במאי. אך
סימלי הוא שבתאריך זה הובסה הפאשיסטית מארין לה פן בבחירות לנשיאות צרפת. הבסת
הנאציזם לא עקרה את השורשים שמצמיחים תנועות פאשיסטיות. איש לא צפה ב-1945 שדווקא
היהודים יהיו נשאי נגיפי הפאשיזם. חלפו 72 שנים ומפלגות פאשיסטיות שותפות לשלטון
בישראל. המדינה שבה מצאו מקלט רבים מניצולי אושוויץ ששוחרו בידי הצבא האדום, חווה
בימים אלו פריחה פאשיסטית. אני מאחל לתושבי ואזרחי ישראל, שב-9 במאי 2018 נוכל
לחגוג את הבסת הפאשיזם הישראלי, ואת הכיבוש המזין אותו.


-------------------------------------------------------------


בעקבות טקסי יום העצמאות
-------------------------------------

השנה חרגתי ממנהגי וצפיתי בכל הטקסים הרשמיים של יום הזיכרון ויום העצמאות. החל
מטקס פתיחת יום הזיכרון בכותל, וכלה בטקס חלוקת פרס ישראל. מאחר שכל הטקסים הוקדשו
לתרמית הקרויה `50 שנה לשחרור ואיחוד ירושלים`, החלטתי לספור כמה פעמים יופיעו
מילים אלו בנאומים החגיגיים בטקסים הללו.

היה לי נומראטור שספר כל אימת שאחד הדוברים השתמש במילים אלו, וכשהגעתי ל-100 -
נשברתי. ככל שהתרמית גדולה יותר, כך החזרה על הסיסמא רבה יותר. ברור לחלוטין לכל מי
שלא איבד את חוש המציאות והקשר למאורעות, שמדובר בסיסמת כזב שהדוברים עצמם לא
מאמינים בה - אחרת לא היו חוזרים עליה לעתים כל כך קרובות. לעניין זה לא משנה אם
מדובר ברבנים, בנשיא ריבלין, בשר החינוך בנט, בראש העיר ברקת או הרמטכ`ל איזנקוט.
כולם שילמו את המס למולך.

שר החינוך בנט הביא את השימוש בשפה האורווליאנית לשיאים חדשים, כאשר בנאומו בחידון
התנ`ך לנוער יהודי דיבר על מדינת ישראל כעל מדינה מוסרית ואור לגויים. במסלול זה לא
אופתע אם השר או דוברו יפרסמו הודעה לעיתונות בזה הנוסח או דומה לו:

`האיחוד והשחרור ניכרו לעין במעגלי השמחה והריקודים ברחובות מזרח ירושלים.
הפלסטינים לא ידעו את נפשם מרוב שמחה, והצטרפו לאחיהם במערב העיר בחרדת קודש של מי
ששוחררו ואוחדו. דמעות זלגו מעיניהם, מחמת האושר שהציף אותם לרגל שחרורם. במו עיניי
ראיתי ילדים פלסטינים מנופפים בדגלי ישראל, כל אימת שצבא השחרור הישראלי נראה על
המסכים`.

מה שבלט לעין בחגיגות היה חלקו הדומיננטי של הצבא. כמעט כמו צפון קוריאה. החל מטקס
פתיחת יום הזיכרון בכותל, המשך בטקסים הצבאיים בבתי הקברות, עבור לתרגילי הצורות של
יחידות הצבא בערב הדלקת המשואות וכלה בטקס חלוקת תעודות ל-120 חיילים מצטיינים בבית
הנשיא, ומטסים חגיגיים של מטוסי הקרב בשמי ארץ ישראל השלמה.

מאחר ששנים ארוכות לא צפיתי בטקסים, הודיתי לרמטכ`ל, לרב הכותל, לרב הצבאי-הראשי
ולשר הביטחון שהזכירו לי שאלוהים לצדנו וכי בבתי הקברות הצבאיים כל הקבורים -
גיבורים. כולם ציוו לנו את החיים.

מה שהעיב על טקס הדלקת המשואות מבחינתי, היה סירובו של שחקן הכדורגל אורי מלמיליאן
לגנות את הגזענות של קבוצתו בית`ר ירושלים (ראיון ב`הארץ` למחרת החג) והימנעותו של
פרופ` אחמד עיד מלמחות על האפרטהייד העירוני. לא ממש אשמתו, כי הטקסט הוכתב לו
לתפארת מדינת ישראל.

טקס חלוקת פרסי ישראל המסיים את חגיגות יום העצמאות, היה אף הוא גדוש אכזבות.
קיוויתי שמתן הפרס על מפעל חיים לבריון הארכיאולוגי דוד בארי, יביא בעקבותיו מחאה
כלשהי. אבל זו לא באה. קיוויתי שפרופ` נילי כהן, כלת פרס ישראל בתחום המשפט, שנשאה
דברי תודה בשם מקבלי הפרס, תתריע באוזני ראשי המדינה הניצבים על הבמה, על גלישתה של
ישראל למדינת אפרטהייד טוטליטרית. תקוותי נכזבה. ככה זה בעונת הקרנפים.

מאז 1998 מציינת תנועת `יש גבול` את יום העצמאות בטקס הדלקת משואות אלטרנטיבי. השנה
ציינה התנועה את יובל ה-20 לטקס. השנה כמו בשנים קודמות, העיתונות והתקשורת
הממוסדים התעלמו מהאירוע, ע`פ הסיסמא: זכות הציבור שלא לדעת.

הגיבורים האמיתיים בעיני הם מדליקי המשואות האלטרנטיביות, ומשתתפי טקס הזיכרון
האלטרנטיבי, הישראלי-פלסטיני, של לוחמים לשלום ופורום המשפחות השכולות. אל מול סכנת
השלום המרחפת מעל הטקס האלטרנטיבי, מנע צבא הכיבוש את כניסתם של 225 פלסטינים, לבוא
ולהשתתף בטקס עם אחיהם הישראלים לכאב ולשכול.

אינני נוהג לצטט את עצמי אך הפעם מצאתי לנכון לפרסם את רשימתי הקצרה מיום העצמאות
ה-24 בביטאון הסטודנטים של אוניברסיטת חיפה `פוסט מורטם`, שהייתי עורכו.

פוסט מורטם

הומופוליטיקוס

מאת: גדעון ספירו


ו` באייר תשל`ב, 20/4/1972

בת 24

מדינת ישראל, כפי שהיא נראית מנקודת מבטו של סיור תיירים מודרך, הינה יצירה מפוארת.
מצעד ארוך של הישגים והצלחות.

נלך מעט בעקבותיו של אותו תייר, אשר רואה:

ערים חדשות, עיירות, שיכונים, תעשיות חדשות לרוב, החל מטקסטיל וכלה במכרות. היכלי
מדע מפוארים, מוזיאונים, מלונות פאר. חקלאות מודרנית. יערות וחורשות שניטעו על קרקע
צחיחה. קיבוצים ומושבים המהווים תרומה ישראלית מקורית בחיפושים אחר חברה צודקת
יותר. ערים שוקקות, בתי קפה הומים, מועדוני לילה ודיסקוטקים, צעירים וצעירות יפים,
בריאים, זקופי קומה ונאים. חיי תרבות, תיאטראות, תזמורות ומקהלות. צבא חזק, מודרני
ומנצח.

והזכרנו רק מעט מזעיר.

ואפשר לעשות גם סיור אחר, אותו התייר יצטרך לחפש לבד, משום שבמסלולי מדריכי התיירים
הוא לא קיים.

או אז הוא יראה את `ישראל המכוערת`. ישראל של שכונות עוני, סלמס בלעז. בתים קטנים
מכוערים שחלקם מטים לנפול. שם גרות פעמים עשר נפשות בחדר אחד. ישראל שבה מאות אלפי
אזרחים חיים בקו העוני או מתחתיו. ישראל של פער עדתי, של תסיסה סוציאלית, של קיטוב
סוציאלי – התעשרות ופאר מחד, עוני וניוון מאידך. ישראל של מפעלים פושטי רגל, של
שחיתות, של בירוקרטיה. ישראל של מלחמות, של שוביניזם. של כפיה דתית, של חוסר
סובלנות.

וגם כאן הזכרנו רק מעט מזעיר.

ושתי התמונות הן נכונות, וזיווגן ייתן לנו תמונה כוללת הקרובה למציאות. מציאות של
הישגים וכישלונות.

לשנת ה-25 נכנסת ישראל, בתקופה שקשה לכנותה כאחת משעותיה היפות. תקופה שבה
השוביניזם הולך וגואה וחוסר הסובלנות – אחיו התאום – נועץ את מלתעותיו המסוכנות.
זוהי תקופה, בה הופכת מלחמת ששת הימים ממלחמת מגן למלחמת כיבוש. תקופה שבה השלום
הולך ומתרחק, ולא רק באשמת הערבים. תקופה של רווחי מלחמה, של שחיתות, של עוני –
והרשימה ארוכה.

אני שייך לאלה אשר נכנסים לשנתה ה-25 של המדינה בשמחה מהולה בחרדה.

חרדה – משום שאני סבור כי ההגה אינו נתון כיום בידיים אמונות, חרדה – משום שכיוון
הנסיעה נראה לי מסוכן. ולוואי ואתבדה.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

הפאשיזם ברחובות! נפגין נגד `מצעד הדגלים` הגזעני
זה לא `גל טרור` - זאת התקוממות
פעיל ממזרח ירושלים ידבר היום במאהל ליד משרד הבטחון / `טנטורה`, הסרט על הטבח ב-1948, מוקרן בסינמטק ת`א /