קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

גדעון ספירו סמרטוט אדום 468 - חליפת מכתבים עם –

גדעון ספירו

סמרטוט אדום 468 5.6.2017
============

ב-25/3/1986 שלחתי מכתב לכל חברי הכנסת על פרשת התעללות של כוחות הכיבוש בילד מוחמד
אבו וארדי בן ה-12.5, תלמיד כיתה ו` ממחנה הפליטים בלאטה על יד שכם. עותק מהמכתב
נשלח גם לשורה של אנשי רוח, בהם הסופר עמוס עוז, אז חבר קיבוץ חולדה.

עמוס עוז כעס עלי על שהטרדתי אותו בפרשה, ולא חסך ביקורת על המכתב עצמו. תגובתו של
עמוס עוז הולידה התכתבות בינינו, והוא ביקש לפרסמה בעיתון `דבר`. התניתי את הסכמתי
בפרסום מלא של התכתובת. עמוס עוז לא כיבד את הסכמתי, והופתעתי לקרוא ב`דבר` מיום
15/6/1986 מאמר של עמוס עוז על ההתכתבות, תוך השמטות מהותיות ממכתביי. תבעתי
מהעיתון לפרסם את כל התכתובת, ודרישתי לא נענתה. זאת אף זאת, מאמרו של עוז ב`דבר`
נכלל בספרו `ממורדות הלבנון` (`עם עובד`, 1987) כמו גם בתרגומו האנגלי של הספר:

The Slopes of Lebanon / Amos Oz -
Chatto & Windus 1990 / Vintage 1991.

ההתכתבות במלואה פורסמה ב`גשר`, שבועון פלסטיני בשפה העברית, ב-4/7/1986, בעריכתו
של עו`ד זיאד אבו זיאד, שמטבע הדברים תפוצתו היתה מצומצמת מאוד.

לאחרונה קראתי שוב את התכתובת, ועל אף שעברו 31 שנים, הדברים רלוונטיים כאילו נכתבו
היום. עם מלאות 50 שנים לכיבוש, החלטתי לפרסם את התכתבות ברשת החברתית.



לנהוג לפי הכלל היהודי
את אשר שנוא עליך
אל תעשה לחברך



גם נקמת ילד פלסטיני מעונה
‏עוד לא ברא השטן

לכבוד חברי כנסת ירושלים
‏ירושלים (בתחומי הקו הירוק)
25.3.1986

ח`כ נכבד

‏אני מבקש להביא לידיעתך את המקרה של מוחמד אבו-וארדי בן ה-12.5, תלמיד כיתה ו`
ממחנה הפליטים בלאטה ע`י שכם.

‏ביום23.11.1985 ‏ ערך הצבא הישראלי חיפוש במחנה הפליטים בלאטה. החיפושים החלו בשלוש
לפנות בוקר. סמוך לשעה זו פרצו החיילים אל משפחת אבו-וארדי. בחדר אחד ישנו ההורים
ובחדר אחר ישנו מוחמד עם שני אחיו מאהר אבו-וארדי בן ה15-‏ ועמר אבו-וארדי בן ה23-‏.
החיילים העירו את הישנים בצעקות ובבעיטות ותוך כדי חיפוש הרסו וחיבלו בבית
ובתכולתו. בחיפוש מצאו החיילים נשק מסוכן בדמות חמישה ספרים העוסקים בנושאים
פוליטיים שונים, ובעטיים נלקחו שלושת האחים למחנה המעצר פרעה. כל אחד מהאחים הוחזק
ונחקר בנפרד.

‏חקירתו של הילד בן ה-12.5 החלה באותו יום ונסבה על הספרים: של מי הספרים ומי הביא
אותם? תשובתו: איני יודע דבר על הספרים. ואז החלה סדרה של מכות ועינויים. הוא הוכה
בפניו ובבטנו. לאחר מכן החל שלב עינויי המקלחת (מקלחות: מזכיר לך משהו?) החל מ4-‏
אחה`צ ועד11 ‏ בלילה הובל מוחמד אבו-וארדי כל שעה למקלחת קרה. ובין מקלחת למקלחת
נחקר על מנת להוציא ממנו עדות נגד אחיו בעניין הספרים. החקירות לוו במכות, קשירות
לכסא, עמידה ממושכת עם הידיים למעלה ועוד שיטות כיד הדמיון האכזרית של החוקרים
הסדיסטים. הילד בכה וצעק אולם דבר לא עזר. רק ב11-‏ בלילה עזבו אותו והניחו לו לישון
בתנאים המחרידים של פרעה.

‏חקירתו של מוחמד אבו-וארדי נמשכה12 ‏ ימים. יום יום זומן ‏לחקירה שנמשכה כשעתיים ובה
נחקר שוב על הספרים וכן בקשר לזריקת אבנים. החקירות היו מלוות במכות יומיומיות.
לאחר12 ‏ ימים הופסקה החקירה והילד נשאר6 ‏ ימים נוספים במחנה המעצר פרעה. סה`כ תקופת
המעצר:18 ‏ ימים (גם שני אחיו הוכו ועונו). מאז ועד היום נעצרו בבלאטה קרוב ל-300‏
אנשים מהם 80% קטינים וקטינות.

המשורר הלאומי של ישראל כתב בשירו המפורסם `על השחיטה`: נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא
השטן. בשינוי ואריאציה ניתן לאמר: גם נקמת ילד פלסטיני מעונה עוד לא ברא השטן.

‏ראה מה עושה הכיבוש והשליטה על עם אחר. הכובשים הישראלים הופכים לחיות אכזריות,
אטומים לסבל ולזכויות הזולת.

‏אני פונה אליך כי תפעל למען חקירת העניין עד תומו. יש לבדוק מי היו החוקרים במחנה
פרעה בעת מעצרו של מוחמד אבו-וארדי ולהעמיד את כולם לדין. אם לא תעשה כן, תהיה שותף
לקשר השתיקה וההשתקה, ותישא באחריות הנוראה להמשך מעגל הדמים. אם אתה רוצה לדעת
היכן צומח הדור הבא של ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש הישראלי, לך לבתי המעצר בשטחים
הכבושים ותמצא את התשובה.

‏ועוד שאלה: כיצד אתה יכול לחיות עם חוקים ברבריים המאפשרים מעצרם וכליאתם של ילדים
בבתי סוהר לתקופות ממושכות ללא כל הליך שיפוטי. הינך לא רק פוליטיקאי אלא גם הורה.
כיצד היית מגיב אילו בנך או בתך היו נעצרים ונכלאים במחנה מעצר ומקבלים טיפול בדומה
לזה שקיבל מוחמד אבו-וארדי. מן הדין שתאבק ללא לאות למען השוואת זכויותיהם של ילדים
פלסטינים בשטחים הכבושים לאלו של ילדים בישראל ושל ילדי הפולשים-מנשלים (הקרויים גם
מתנחלים). אי אפשר להילחם בגזענות בלי לעקור את הקרקע המצמיחה אותה. הכיבוש ומציאות
האפרטהייד שנוצרה בחיפויו, הם הדשן עליו צומחת הגזענות. ישראל המגוננת על מעני
ורוצחי ילדים ובועטת ברגל גסה במגילת זכויות האדם, שומטת את הזכות לשפוט פושעי
מלחמה שפשעו נגד העם היהודי.

גדעון ספירו






‏`התנגדות פלסטינית`? אין דבר כזה



‏חולדה 6.4.1986

למר גדעון ספירו - שלום וברכה

א. אני תומך בקיום חקירה בפרשה המתוארת במכתבך.

ב. נהגת בי בחוסר-הגינות מוחלט: ‏אינני חבר-כנסת, אינני עיתונאי. אין בידי שום כלים
לבדיקת סיפור שאתה מביא לפני בלי לטרוח לצייד ולו ברמז מה מקור הסיפור ומנין הגיע
לידיך.

‏ג. ניסוחים אחדים במכתבך נראים לי מחפירים: מי שמכנה בלי הבחנה את הכובשים
הישראליים בשם `חיות אכזריות` שווה בעיני למי שמכנה את הפלסטינים `חיות דו-רגליות`
או `ג`וקים`.

‏ד. כמתנגד להמשך הכיבוש הישראלי בשטחים המאוכלסים, אני דוחה את ההצדקה המשתמעת מן
הפסקה שלפני האחרונה שלך לטרור הערבי, המכונה אצלך `התנגדות פלסטינית`. `ההתנגדות
הפלסטינית` מעולם לא עסקה בהכאת ילדים. היא התרכזה בהריגתם, בלי הבחנה, עוד לפני
היות הכיבוש וכו`.

‏ה. בפסקה האחרונה משתמעת השוואת הכיבוש הישראלי לנאצים. זו ‏השוואה דמגוגית ומושחתת.
המשפט בפסקה השנייה (`מקלחות, מזכיר לך משהו?`) הוא מתועב ממש, אלא אם כן אתה טוען
שהילד הומת בגזים, עם מיליוני ילדים אחרים, לצרכי תעשיית הסבון הישראלית.

‏ו. עם שאני תומך כאמור בקיום חקירה, אני בז לתפיסה התעמולתית הפשטנית והגסה המבצבצת
כמעט מכל שורה במכתבך, לרבות האסוציאציה הנאצית האווילית: הכיבוש הישראלי אשם
בדיכוי, בהפחדה, בעינויים ובשלילת חירויות. `ההתנגדות` הפלסטינית אשמה באידיאולוגיה
ובדרכי פעולה ג`ינוסאידיות. הנאצים אינם אנשים שהרביצו מכות חזקות ליהודים, במסגרת
החרמת ספרים. לך תעשה קצת שיעורי-בית.



‏עמוס עוז



‏נ`ב: זכותך לפרסם מכתב זה במלואו או לגנוז אותו. איני מרשה להשתמש ‏רק בקטעים ממנו
או רק בחתימה שבסופו, ‏הנ`ל.



לא נהגת כאמיל זולא

לכבוד
עמוס עוז
קבוץ חולדה

‏עמוס שלום, 28.5.1986

מכתבך אלי הוא ללא ספק מסמך מעניין. אתה נוהג כמנהג אותו רוסי אשר בתשובה לשאלות
מביכות על המציאות הסובייטית הגיב: ומה עם הכושים באמריקה? אתה רוגז עלי על שאני
מטריד אותך בתמונת מצב מכוערת הלקוחה מהמציאות של הכיבוש הישראלי בשטחים הכבושים.
אתה כועס על הראי במקום על מה שמשתקף ממנו.

‏אתה טוען כי נהגתי בך בחוסר-הגינות. `אינני חבר כנסת, אינני עיתונאי. אין בידי שום
כלים לבדיקת סיפור שאתה מביא בלי לטרוח לציין, ולו ברמז, מה מקור הסיפור ומנין הגיע
לידיך`. אני סברתי לתומי, כי לכל הקורא את מכתבי יהיה ברור ומובן מאליו כי את
הסיפור שמעתי מהילד עצמו. אם טעיתי, הרי עתה נפתרה החידה. אולם, מעבר לכך, אני
פניתי אליך לא על מנת שתחקור את הסיפור. שיערתי מראש שלא תעשה זאת. גם ידעתי,
ואינני מתלוצץ, שאינך עיתונאי או חבר כנסת. פניתי אליך, ואולי שגיתי בכך, כי סברתי
שאתה משתייך לקטגוריה של מה שקרוי `איש רוח` או שמא `אינטלקטואל`, סופר עברי יהודי
בעל רגישות מוסרית, סוציאליסט וחבר קיבוץ האמון על ערכים הומניסטיים ועל כן לא
ישקוט ולא ינוח עד שהסיפור שהובא לידיעתך ייחקר ביסודיות. אילו אמיל זולא היה נוהג
עפ`י מכתבך אלי, לא היתה פרשת דרייפוס נחשפת.

‏לא ציפיתי כי תנהג כאמיל זולא ותזעק בכל כיכרות הכרך ומעל כל הגגות כי נעשה עוול
ויש לתקנו. אולם קיננה בי תקווה שתנצל את היכרותך עם ראשי המדינה, את השפעתך
ויוקרתך למען ייחקר העניין עד תום ובמידה וימצאו אשמים - יועמדו לדין. אין זה הרבה
על פי קנה המידה לקבלת תואר חסיד אומות העולם, אבל זה עדיין הרבה מאוד לאור המציאות
הגזענית המאפיינת כיום את החברה הישראלית. אלא שגם תרומה צנועה זו קשה להוציא ממך.
כמה חבל.

תרשה לי בהזדמנות זו להגיב על כמה פסקאות במכתבך. אתה מתרעם על כך שאני מכנה את
הכובשים הישראלים `חיות אכזריות`. לדבריך, השימוש במטבע לשון זה שווה למי שמכנה את
הפלסטינים `חיות דו רגליות` או `ג`וקים`. איפה כאן הסימטריה? הכינויים שאתה מביא
כדוגמא הם בעלי אופי גזעני מאחר ואינם מבחינים בין הפרטים המרכיבים את העם
הפלסטיני. השימוש שאני עושה במונח `חיות אכזריות` מתייחס אך ורק לכובש הישראלי
העוסק בדיכוי ובשליטה על עם אחר, ואין הוא כולל את כל הפרטים המרכיבים את העם
הישראלי. האם אני צריך להזכיר לך את האירוע בו שיסו מתנחלים כלבים בקאדי פלסטיני
בחברון? (אני מקווה שתסכים עימי כי יש ‏לשייך את המתנחלים לכוחות הכיבוש הישראלי, או
שמא גם על כך אתה חולק?) האם אתה לא זוכר את המקרה המזעזע בו ציירו חיילים מצבא
הכיבוש הישראלי מספרים על זרועות פלסטינים ולאחר מכן הכריחו אותם לכרוע על ארבע
ולנבוח כמו כלבים? מאחר ואינך אוהב את ההשוואות לנאצים (גם אני לא רווה מכך נחת) לא
נותר לי אלא לבקש את חוות דעתך: מאין להערכתך שאבו המתנחלים והחיילים את ההשראה
למעשיהם?

‏והאם הכינוי `חיות אכזריות` אינו משקף כהלכה את מה ששורטט כאן או במכתבי אל חברי
הכנסת?

‏אתה מתנגד לשימוש שאני עושה ‏במונח `התנגדות פלסטינית` בקשר לכיבוש הישראלי.
`התנגדות פלסטינית` - אתה כותב - `מעולם לא עסקה בהכאת ילדים, היא התרכזה בהריגתם.
בלי הבחנה, עוד לפני היות הכיבוש`. ראה איך אתה ניסחף להכללות גזעניות תוך
דמוניזציה של האויב. אני מדבר על ההתנגדות הפלסטינית בהקשר הקונקרטי של הכיבוש
הישראלי, ואילו אתה מפליג לתיאור ההתנגדות הפלסטינית כמי שעוסקת `בהריגת ילדים ללא
הבחנה`. האם זו התמונה הנכונה? כמה ילדים יהודים נהרגו ע`י ההתנגדות הפלסטינית
בשטחים הכבושים מאז 1967 ‏וכמה ילדים נהרגו ע`י הכובש הישראלי מאז אותה שנה? בחשבון
דמים זה, ישראל אינה מצטיירת באור כל כך סימפטי. אם תרחיב את מאזן הילדים ההרוגים
מעבר לשטחים הכבושים, אזי מצבה של ישראל חמור לאין ערוך. מספר הילדים הפלסטינים
והלבנונים שנהרגו ונפצעו בהפצצות הישראליות על ביירות, צור, צידון ומחנות הפליטים
במלחמה הארורה בלבנון, עולה על האבדות שהפלסטינים גרמו ליהודים מאז עליית
הביל`ויים. התמונה אותה אתה מצייר כאילו הערבים הם `הרעים` והיהודים הם `הטובים`
הינה פשטנית ושטחית ומתאימה למערבונים בהם כיכב הנשיא רייגן. כפי שלא פחות שטחית
ופשטנית היא אותה תמונה המשורטטת מכיוון הפוך ע`י פלסטינים לא מעטים.

‏אתה מאשים אותי כי בפסקה האחרונה של מכתבי `משתמעת השוואת הכיבוש ‏הישראלי לנאצים`.
אני דוחה את האישום הזה. כמי שמשפחתו ברחה מגרמניה חמש דקות בטרם פרצה המלחמה, אני
מאד נזהר בנושא זה, ער לרגישות שלו ובורר בדחילו ורחימו את המלים על מנת לא ליפול
לתוך מלכודת של השוואות שאינן במקומן. לאחר שאמרתי זאת, אני עדיין עומד מאחורי מה
שכתבתי לחברי הכנסת: מי שמגונן על מעני ורוצחי ילדים ובועט ברגל גסה במגילת זכויות
האדם, שומט מעצמו את הזכות לשפוט פושעי מלחמה שפשעו נגד העם היהודי. אני דוחה את
השימוש המניפולטיבי והדמגוגי שאתה עושה נוכח שיטת עינויי המקלחת שהופעלה ע`י המענים
הישראלים כלפי הילד הפלסטיני. אני מציע לך להפנות את רגשי התיעוב שלך כלפי מי
שעוסקים בעינויי פלסטינים בכלל, וילדים בפרט, ולא כלפי מי שמנסה לחשוף זאת על מנת
לשים לכך קץ.

‏מקנן בך איזה דחף בלתי נשלט לאזכר את הנאצים. גם במקומות שאין הדבר מתבקש, לא
מבחינת התוכן ולא מבחינת הטקסט. השימוש שאני עושה במלים: כיבוש, דיכוי, הפחדה,
שלילת חירויות ועוד, מתארות כהלכה את אשר עושה הכיבוש הישראלי לפלסטינים בשטחים
הכבושים. כאן, כמו למעלה, אני מציע לך לא להתרעם על השימוש שאני עושה במלים אלו ולא
לראות בהן מיד אסוציאציות נאציות, אלא להפנות את הרוגז והכעס שלך אל המציאות אשר
מולידה ומחייבת את השימוש במלים אלו. ואם אתה סבור כי בשטחים הכבושים לא מתרחשים כל
אותם דברים מכוערים עליהם אני מדבר במכתב זה, או במכתבי אל חברי הכנסת, אזי לא נותר
לי אלא לומר לך: עמוס עוז, לך תעשה שיעורי בית.

בברכה
גדעון ספירו

‏ירושלים (בתחומי הקו הירוק) ת.ד 7323
נ.ב. אני אכבד את בקשתך ומכתבך יפורסם במלואו
הנ`ל.


לא ביקשתי צלב אמיל זולא

4/6/1986

‏שלום גדעון

ברשותך, אביא את פרשת מוחמד אבו-וארדי ואת עיקר חילופי המכתבים בינינו ב`דבר`. בכך
אולי תהיה תרומה לבירורם של שני עניינים: 1‏) פרשת הילד. 2‏) האם אפשר להיות, כלשונך,
`סופר עברי ... בעל רגישות מוסרית ... אמון על ערכים הומניסטיים` וכו`, בלי להזדהות
עם מה שאתה מכנה `תנועת ההתנגדות הפלסטינית`, ומבלי להצדיק את שיטותיה ומטרותיה?

‏נא הודיעני בהקדם אם אתה מתנגד לפרסום חילופי המכתבים ב`דבר`.

‏בברכה
‏עמוס עוז

נ`ב: אתה טועה בעניין אחד: אינני מבקש לקבל ממך את התואר `חסיד אומות העולם`, וגם
לא את `צלב אמיל זולא`.


להחזיר למושגים את משמעותם



‏ירושלים (בתחומי הקו הירוק)
8 ‏ביוני 1986

לכבוד עמוס עוז
קיבוץ חולדה

עמוס שלום,

קיבלתי היום את הגלויה שלך ואני ממהר לענות לך. אין לי התנגדות כי תפרסם את חליפת
המכתבים בינינו ב`דבר`, אולם אני מאוד מבקש ממך לכלול גם מכתב זה במאמרך. אתה כותב
בגלוייתך כי ברצונך להתייחס במאמרך גם לכל הנושא של תמיכה בהתנגדות הפלסטינית, מאחר
שזהו נושא רגיש, חשוב לי להבהיר לך אותו היטב. אינני רוצה להיות מוצג כמי `שתומך
בהתנגדות הפלסטינית`. מה עוד והתנגדות זו לובשת ‏לעיתים צורות ודרכי פעולה אשר בחלקן
אינן מקובלות עלי ובחלקן האחר מעוררות בי התנגדות עזה. אני מעדיף להציג את עצמי
בהקשר זה כמי שמכיר בזכותם של הפלסטינים להתנגד לכיבוש.

19 ‏שנות הכיבוש הישראלי על העם הפלסטיני לוו בהשחתה מוסרית, ערכית ופוליטית של
מרבית החברה הישראלית ומערכת השלטון הישראלית. הגזענות הישראלית לא צמחה בעננים.
כהנא הוא המבטא הברוטאלי שלה, אבל ‏בשום אופן לא היחיד. הגזענות נטועה עמוק ברקמות
הגוף הפוליטי הישראלי החל ממפלגת התחיה, עבור לליכוד, דרך המפלגות הדתיות וכלה
בחלקים ניכרים של מה שקרוי תנועת העבודה הישראלית. אם הגזענות לא צמחה בעננים, מהו
אם כן קרקע צמיחתה? לטעמי הכול נעוץ בכיבוש. זוהי המפלצת שגידלה את הגזענות וכל
המתלווה אליה לממדים המפחידים של היום. אין פירוש הדבר שלפני הכיבוש של 1967 ‏הכול
היה כאן נופת צופים. היו בעיות והיו צללים, אולם סדר הגודל היה שונה, האיכויות היו
אחרות. בעניין זה אני חולק על כמה מידידי השייכים לאגף השמאל האנטי ציוני ואשר
רואים קו רצף אחד מאז הקונגרס הציוני הראשון ועד לאירועי הימים האלו.

‏חלק בלתי נפרד מאותה השחתה שדיברתי עליה לעיל, היתה השפה החדשה שנוצרה בישראל
בעקבות הכיבוש. אפשר לקרוא לה העברית הקולוניאלית. אפשר גם לטעון כי ישראל אימצה את
שיטת הטרמינולוגיה הסובייטית, לפיה ‏הצבא האמריקאי בווייטנאם הוא ביטוי לתוקפנות
אימפריאליסטית והצבא הסובייטי באפגניסטן הוא ביטוי לעזרת אחים. יוצרי העברית
הקולוניאלית ניסו לעקוף את כל הכיעור, אי הצדק והעוול המתלווים לכיבוש ע`י שימוש
במונחים ההופכים את העקוב למישור והמכוער ליפה. אי לכך השפה העברית הרשמית אינה
מכירה במונח שטחים כבושים אלא במינוח הפסטורלי והתנ`כי יהודה ושומרון, ללמדך שאלו
שטחים קדומים שהובטחו לנו ושייכים לנו מאז ההבטחה האלוהית. וכפי שאין שטחים כבושים,
כך אין גם צבא כיבוש, והצבא הישראלי, גם כשהוא כובש, ממשיך להיות צבא הגנה לישראל.
ואם הצבא הישראלי אינו כובש‏, מטבע הדברים שהוא אינו יכול לעסוק בדיכוי אוכלוסייה
אזרחית ובשלילת חירויות האדם אלא הוא עוסק אך ורק `בהשלטת החוק ובמניעת הפרות סדר`.
שפה נקייה ונחמדה. ואם אין כיבוש ממילא לא יכולה להתקיים התנגדות לכיבוש‏. ואתה,
עמוס עוז, נפלת לתוך המלכודת הזאת.

במקביל לשפה העוקפת את המכוער, נוצרה שפה שנועדה לטעת בוז ושנאה לאוכלוסייה הנכבשת.
אי לכך השפה הישראלית של הממשל הצבאי לעולם תשתמש במונח `מקומיים` ולא תזכיר את
המונח `עם פלסטיני`. והמקומיים האלה אף פעם אינם מפגינים או מוחים, הם תמיד או
`המון מוסת` או `מתפרעים`. וכשחייל יורה על אותם מתפרעים והורג ילד בן חמש או אשה
צעירה, מתלווה לכך כמעט תמיד הודעה לאקונית של דובר צה`ל האומרת כי `בבדיקה שנערכה
על ידי שלטונות צה`ל התברר כי החייל לא חרג מהוראות הפתיחה באש של הצבא`. פשוט, חד
וחלק. ומעט מאוד אזרחים ישראלים שואלים את עצמם, כיצד קורה שהוראות קבע של פתיחה
באש מאפשרות לפגוע בנשים וילדים מבלי להיענש.

כאמור, באין כיבוש ובאין התנגדות לכיבוש, לא יעלה על הדעת שלעם הנכבש יהיו לוחמים.
הם תמיד או טרוריסטים או מחבלים או רוצחים. ועם שאיננו כבוש לא יכולה להיות לו
תנועת שחרור לאומית, אלא לכל היותר ארגוני רצח וחבלה. אפשר לתת עוד ועוד דוגמאות
לשפת הכיבוש הקולוניאלית שהשתרשה בישראל. כמו למשל שאין אצל הפלסטינים אינטלקטואלים
אלא נכבדים ולכל היותר `משכילים`. וכך הלאה וכך הלאה.

‏מה שאני מנסה לעשות הוא להחזיר למושגים את משמעותם האמיתית. אם העם שלי שולט על עם
אחר, צריך לקרוא לילד בשמו ושם הילד הוא כיבוש ודיכוי. ואם העם שלי מפוצץ בתים של
אנשים שלא חטאו ולא פשעו, צריך לקרוא לילד בשמו: ענישה קולקטיבית פושעת. ואם העם
שלי מפציץ אוכלוסייה אזרחית בביירות, צור וצידון וקוטל אלפי אזרחים, כולל ילדים
ונשים, צריך לקרוא לילד בשמו, ושם הילד: פשעי מלחמה, ומי שנתן את הפקודה הוא פושע
מלחמה. ואם העם שלי מונע מעם אחר זכויות אזרח בסיסיות, צריך לקרוא לילד בשמו: דיכוי
ושלילת חירויות האדם. העובדה שהעם שלי עושה את כל העוולות האלה אינן עושות אותן
יותר סימפטיות. מי שמנסה לטהר את השרץ של עמו ולהלבין את פשעיו וחטאיו, נכנס
לקטגוריה של הנבלים שמוצאים בפטריוטיזם את מפלטם האחרון.

אני מנסה ליישם ‏על הסכסוך המזרח תיכוני את אותן אמות המידה העקרוניות המדריכות אותי
בהתייחסותי לסכסוכים ובעיות במקומות אחרים בעולם. כפי שאינני מקבל את מערכת
המינוחים של משטרים קולוניאליים במקומות אחרים בעולם, כך אינני מקבלו גם בישראל.
כפי שאינני מקבל את מערכת המינוחים שיצר משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, כך אינני
מקבל מינוחים דומים אותו יצר משטר האפרטהייד הישראלי בשטחים הכבושים. והרי לא יכול
להיות ויכוח על כך שבשטחים הכבושים נוצרה מציאות אפרטהייד לפיה יש חוק אחד, מפלה
ומדכא לגבי הפלסטינים, וחוק אחר המקנה זכויות יתר למתנחלים הכובשים.

‏גם באותם מקרים בהם מבצעת ההתנגדות הפלסטינית פעולות שאופיין מעורר בי התנגדות קשה,
ובמקרים כאלו אינני מסתיר את דעתי מפני בני שיחי הפלסטינים, לעולם איני שוכח כי
המקור לכך הינו קודם כל הכיבוש. זאת היא המדמנה שיש ‏לחסל; זאת היא הביצה אותה יש
לייבש; לכך נתונה מחויבותי ‏הראשונית.

‏העיקרון היהודי של אל תעשה לחברך את אשר שנוא עליך מקבל משמעות נעלה רק אם הוא
מיושם בצורה אוניברסאלית. את זאת אני משתדל לעשות.

‏בברכה
‏גדעון ספירו

נ.ב. לנ.ב. שלך: אני מאשר שלא ביקשת ממני להעניק לך את אות חסיד אומות העולם
ומדליית אמיל זולא, ובכל זאת אני מצטער שאינך רואה חשיבות בקבלתם. גם זה מאותות
הכיבוש.

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סוף שבוע של הפגנות בדרישה להפסקת אש והחזרת החטופים
מנסים לשמור על שפיות
זה אינו "מבצע נגד טרור"- זהו נסיון לדכא מרד