קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - ירושלים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

גדעון ספירו סמרטוט אדום 470 - 25.6.2017 ============ רצח דני כץ


גדעון ספירו

סמרטוט אדום 470 25.6.2017
============

רצח דני כץ
--------------

ביום חמישי האחרון 22/6/17 שידר ערוץ 2 את סרטם של לימור פנחסוב ואייל בלחסן `תיק
בחקירה`, שהוקדש למשפט הרצח של הילד דני כץ, ומערער על הרשעתם של הנאשמים. הסרט
חושף את הפגמים של חקירת המשטרה ותפקודם הרשלני של השופטים. כבר בעת עריכת המשפט
במחצית שנות ה-80 של המאה ה-20, היו ישראלים שחשו מאוד לא בנוח נוכח הדיווחים מבית
המשפט. החשש שמא הנאשמים הם לא הרוצחים הלך והתבהר עם הזמן. כמי שנמנה עם קבוצה זו
(ובחלוף 30 שנה איני זוכר את כולם), שלחתי מכתב לשופטים ובגינו הועמדתי לדין
והורשעתי (גזר דין של 3 חודשי עבודות שירות), כשסעיף האישום הוא השפעה לא הוגנת על
הליך שיפוטי. מצורפים המכתב וההודעה לעיתונות של משרד המשפטים. כמו כן מצורפים
מכתבים לנשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר, ולאביו של דני כץ, משה כץ - הלקוחים
מספרי `מכתבים לשופטים ואנשי שררה`.



גדעון ספירו, עיתונאי Gideon Spiro, Journalist
ת`ד 7323 ‏ירושלים 91072 ‏P.O.Box 7323 Jerusalem
(בגבולות הקו הירוק)
27.3.1985

לכבוד,
‏כבוד השופט המחוזי,
אב בית הדין
‏אברהם פרידמן,
‏בית המשפט המחוזי,
חיפה

שופט נכבד,
‏החלטת בית המשפט, בראשותך, במשפט הזוטא, הקובעת כי הודאות הנאשמים במשטרה הינן
קבילות, הייתה צפויה. כפי שכתב אחד העיתונים: ‏`לא היו הפתעות`.
‏אין בכוונתי לדון בתוכן החלטתכם, האם היא מעוגנת היטב בממצאים אם לאו. אולם הציפיות
הציבוריות היו, כי בית המשפט ייתן גיבוי למשטרה בכל הקשור לחקירות הנאשמים ברצח דני
כץ. וכך היה.
‏לא תהיה זו קביעה שרירותית אם אומר, כי דעת הקהל היהודית בישראל הרשיעה מזמן את
הנאשמים, ועתה היא מצפה כי בית המשפט רק ייתן את הלבוש הפורמלי המשפטי להרשעה.
‏אין בליבי ספק כי התנהגותם הבריונית, באולם בית המשפט, של הח`כים הגזענים כהנא
וכהן-אבידב לא הייתה יכולה להתרחש, אלמלא הייתה מרופדת באותה דעת קהל מרשיעה כלפי
הנאשמים. להזכירך כבוד השופט, כהנא גידף את הנאשמים ופגע בכבודם באולם בית המשפט
ואילו עמיתו כהן-אבידב הודיע בבית המשפט כי הוא היה מנקר את עיניהם ומרטש את בטנם
של הנאשמים, כל זאת שעה שהמשפט טרם הסתיים והנאשמים עדיין בחזקת זכאים. צדק, כך
למדנו, צריך לא רק להיעשות אלא גם להיראות. בנסיבות הציבוריות הנוכחיות, ספק אם בית
המשפט יכול לעמוד במשימה. כך להערכתי, נראים הדברים בעיני דעת הקהל של קרוב ל-20
‏אחוזים מאזרחי ישראל הפלסטינים, למעלה ממיליון פלסטינים בשטחים הכבושים וכן יהודים
מסוגי, אשר טרם סוממו מנגע הגזענות והלאומנות ששטף את החברה הישראלית. זאת מסה אשר
מן הראוי להתחשב בה.
‏אני מבקש לשאול אותך, כבוד השופט פרידמן, האם בנסיבות דומות, בהן יהודים היו נאשמים
ברצח נער ערבי, היה מורכב בית המשפט משלושה שופטים ערבים? אתה ודאי תסכים כי יש
בישראל שלושה שופטים ערבים המסוגלים מבחינת כישוריהם המקצועיים לעמוד במשימה. ובכל
זאת, מי שעוסק בציוות השופטים לא היה מעלה בדעתו למנות שלושה שופטים ערבים, משום
השיקול כי הצדק צריך להיראות בעיני דעת הקהל היהודית. אותו עיקרון פועל גם בכיוון
הפוך. כיום אין כמעט אזרח ערבי, וכן יהודים מהזן של כותב שורות אלו, המאמינים כי
באווירה הציבורית העוינת שנוצרה סביב הנאשמים הינכם יכולים לדון כך, שהצדק גם
ייראה. מכבש הציפיות מכם, לאור דעת הקהל המרשיעה, לאור התנהגותם המחפירה
והשערורייתית של אנשי ציבור, הוא כזה, שאין מנוס מהרשעה טוטאלית.
‏אני מבקש ללמוד מהנעשה במישור אחר, אשר יש בו אלמנטים דומים לאלו בהם דן מכתב זה.
כוונתי להתאחדות לכדורגל. שעה שעל הפרק עמדו התמודדויות מכריעות, ולאור המעורבות
האמוציונלית הגבוהה של הקהל הישראלי, הוחלט להזמין שופטים מחו`ל שינהלו את המשחקים.
זאת הייתה הדרך היחידה לשכנע את הקהל בדבר הניהול ההוגן והבלתי-משוחד של המשחקים,
ומכאן גם קבלת דין התוצאות, מכאיבות ככל שתהיינה לחלק מקהל הצופים.
‏אני מציע לך ולשני עמיתיך, לאמץ פרקטיקה זו. אנא, עשו מעשה אמיץ, בעל משמעות
היסטורית, ותחליטו כי אתם פסולים מלדון במשפט זה וכי כל מה שנעשה עד כה הינו בטל
ומבוטל. המליצו בהחלטתכם, כי לאור אווירת הלינץ` האופפת את הנאשמים, יש להרכיב בית
משפט מיוחד המורכב משופטים לא-ישראלים, אשר ידונו את הנאשמים. לרשות השופטים יעמוד
צוות משפטנים ישראלים, יהודים וערבים, בו יוכלו להיוועץ בכל הקשור לחוק הישראלי.
‏אם אתה ושני עמיתיך תעשו את אשר מכתב זה מייעץ לכם, תהיה זו תרומה אדירה לצדק. מעבר
לכך יהיה זה שיעור מאלף לכל הגזענים, כי כבודו של האזרח הערבי וזכותו לצדק הינם
זהים לחלוטין לאלו של היהודי. מדוע שלא תעשו זאת?

חן-חן על תשומת הלב,
גדעון ספירו

העתקים: כבוד השופט מלכיאל סלוצקי
כבוד השופט נתן קלינברגר








משרד המשפטים ירושלים, כב` בסיון התשמ`ה
19­­ ביוני 1985


הודעה לעיתונות 8.85.9.5
- 873

היועץ המשפטי לממשלה: חקירת משטרה נגד מר גדעון ספירו בגין פגיעה בבתי המשפט

היועץ המשפטי לממשלה (יצחק זמיר) ביקש מן המשטרה לפתוח בחקירה נגד מר גדעון ספירו
בגין מכתבים שכתב ויש בהם לכאורה משום עבירה על החוק.

מר גדעון ספירו כתב מכתב אל השופטים בבית המשפט המחוזי בחיפה, הדנים את הנאשמים
ברצח הנער דני כץ, בו ציין כי בית משפט אינו יכול לדון במשפט זה כך שהצדק גם ייראה,
ולפיכך ביקש מן השופטים כי יפסלו את עצמם מלדון במשפט זה, יבטלו כל מה שנעשה עד-כה
במשפט וימליצו להרכיב בית משפט מיוחד למשפט זה שיורכב משופטים לא-ישראלים. מכתב זה
עומד לכאורה בניגוד לסעיף 250 ‏לחוק העונשין הקובע כי `המבקש להשפיע שלא כהוגן על
תוצאותיו של הליך שיפוטי, בדברי שידול או בקשה הנשלחים אל שופט או אל פקיד בית
המשפט, דינו - מאסר שנה אחת.`
‏המכתב השני נשלח על-ידי מר גדעון ספירו אל השופטים הצבאיים של בית המשפט הצבאי
ברמאללה, שהרשיעו ודנו לחמש שנות מאסר נער שהשליך בקבוק תבערה, וציין כי היה זה
`משפח ולא משפט`, `קריקטורה של מושגי הצדק המקובלים`, `מעשה נבלה`, וביטויים אחרים
כיוצא באלה. מכתב זה עומד לכאורה בניגוד לסעיף 255 ‏לחוק העונשין הקובע: ‏`האומר או
כותב דבר על שופט או דיין לעניין כהונתו בכוונה לפגוע במעמדו, או מפרסם דברי גידוף
נגד שופט או דיין כדי להחשיד או לבזות את דרכי השפיטה, דינו מאסר שלוש שנים`.



גדעון ספירו, עיתונאי Gideon Spiro, Journalist
ת`ד 7323 ‏ירושלים 91072 ‏P.O.Box 7323 Jerusalem
(בגבולות הקו הירוק)
10.10.1992


לכבוד, מאיר שמגר
‏נשיא בית המשפט העליון
רח` חשין 6,
‏ירושלים 95156

מר שמגר הנכבד,
‏רוחות הרפאים של משפט רצח דני כץ לא נותנות לנו מנוח. כל הניסיונות לדכאן, לאטמן,
להכניסן למרתפים לבורות ולמערות כשלו. הן חוזרות ומטרידות את מנוחתנו.
‏בעיתון `דבר` (2.10.92‏) הופיעה ידיעה מאת טובה צימוקי, תחת הכותרת `שמגר זועם על
פתיחת פרשת דני כץ`. בגוף הידיעה נאמר כי:
‏`נשיא בית המשפט העליון מאיר שמגר זועם על החלטתו של שר המשפטים דוד ליבאי, שהורה
על בדיקה מחודשת של החומר בפרשת רוצחי הילד דני כץ`.
‏אני מכיר את טובה צימוקי ואין לי ספק, כי היא לא הייתה כותבת את הדברים אלמלא היה
לה יסוד איתן לכך. אינני יודע אם זעמך הועבר אליה ישירות בשיחת רקע אישית, אותה אתה
נוהג לקיים מפעם לפעם עם עיתונאים, או שמא הדבר נמסר לה דרך הפילטר, אותו נהוג
לכנות `מקורביו של שמגר`. גם העובדה שלא הופיעה ב`דבר` כל הכחשה לידיעה, בין מפי
דוברת משרד המשפטים, שהיא גם דוברת מנהל בתי המשפט, או כל מקור אחר, מחזקת את
נכונות הידיעה. שר המשפטים זכאי כמובן לכל המחמאות, על שלא עמד מן הצד, שעה שמנקרים
ספקות קשים לגבי הרשעתם של חמשת נאשמי רצח דני כץ ז`ל.
‏מי שצריך להיות יעד לזעם הם אלה, המוכנים למען יוקרה אישית, למנוע ברור הפרשה
ולהעדיף כי חמישה בני אדם, שיותר מדי סימנים מראים, כי לא הם הרוצחים, ימשיכו
להירקב בכלא עשרות שנים.
‏אין לי ספק, מר שמגר, כי בליבך פנימה אתה יודע היטב, כי כל ההליך המשפטי, ולפני-כן
החקירה המשטרתית, היו לקויים ושגויים, אם אנקוט בלשון המעטה.
‏אני בטוח כי בלכתך לישון בערב ובקומך בבוקר אתה מנסה לגרש בכל מיני טקסים את רוח
הבלהות שחוזרת אליך שוב ושוב ומזכירה לך כי מורשעי רצח דני כץ, הורשעו בניגוד לדין,
בניגוד לצדק ובניגוד לשכל הישר. כאשר דחית את בקשת עו`ד אביגדור פלדמן לדיון נוסף
בעליון בהרכב של חמישה שופטים, ידעת גם ידעת, כי מדובר בשאלה סבוכה המעלה תמיהות
רבות. היושר האישי המשפטי והציבורי היה מחייב להיענות לבקשה. אם לא היו לך שיקולים
צדדיים, מה בעצם מנע ממך מלאשר את בקשתו של פלדמן? מדוע כתבת פסק דין חדש, ארוך
יותר מפסק דינם של שלושת שופטי העליון שישבו כערכאת ערעור? מדוע לקחת על עצמך את
משימתם של חמשת השופטים שהיו צריכים לשבת בדיון הנוסף? על-פי הערכתי רצית לצוד שתי
ציפורים במכה אחת. גם למנוע דיון נוסף ובה-בעת לתקן את התשתית הרעועה של פסקי הדין
במחוזי ובעליון. אבל גם נשיא בית משפט עליון אינו קוסם ואינו יכול לרבע את העיגול.
תפישתך השגויה את יוקרת המערכת, בתוספת השקפת עולם, שאינה רגישה במיוחד לזכויות
אזרחים ערבים, עמדו ביסוד הצעד הבלתי-שגרתי שעשית. כך הפכת למכשול בלתי-עביר. אבל
בניגוד לצפיותיך, מה שהיה צריך להיות `סופי`, לא היה. רוחות הרפאים של המשפט הזה לא
נותנות מנוח.
‏רשימתו המצוינת של אביגדור פלדמן במוסף השבועי של `הארץ` (9.10.92‏), ודאי סייעה
לפקוח עיניים, למי שלא היו מצויים בפרשה.
‏עקבתי אחר המשפט מתחילתו, וכבר בשלביו הראשונים היה ברור לי, כי כאן הולכת לקרות
קטסטרופה משפטית. במשפט זה התקיימו מרכיבים רבים של לינץ` ציבורי, ושלושת שופטי בית
המשפט המחוזי בחיפה התגלו כרכיכות אמיתיות, שעה שלא עמד בהם הכוח, או האומץ, או
שאר-הרוח, או שמא הרצון לעמוד מול רוח העוועים ולדאוג לבל תחדור לאולם המשפט. הם
הרכינו ראשם מול המון מוסת ונתנו את ברכתם וחסותם המשפטית למסכת עינויים נוראה אותה
עברו הנאשמים בדרך לסחיטת הודאותיהם. עם שופטים כאלה באמת לא צריכים חוקרי משטרה
חכמים ומתוחכמים. הכל התנהל על-פי מתכונת מוכרת מבתי משפט אחרים בארצות שם שררה
אווירת לינץ` ואפליה נגד הנאשמים. (כושים במדינות הדרום בארה`ב; יהודים ברוסיה
הצארית ובפולין האנטישמית).
‏כאשר החליטו, בתחילת 1985‏, שופטי בית המשפט המחוזי בחיפה לקבל במשפט הזוטא את
הודאות הנאשמים במשטרה, הוכרע למעשה המשפט. כתבתי אז לשופטים כי מוטב היה אילו
הפסיקו את המשפט נוכח האווירה הציבורית העוינת והתערבותם הגסה והברוטאלית של ח`כים
במהלך המשפט (כהנא וכהן-אבידב). נתתי להם את שירותי הטובים והמלצתי להם כי יציעו
למערכת להביא שופטים מחו`ל, כפי שנעשה לעתים במשחקי כדורגל רגישים. בישראל לא
מעריכים תמיד אדיבות ונכונות לסיוע ובגין מכתבי הועמדתי לדין לפי סעיף `השפעה
בלתי-הוגנת על הליך שיפוטי`.
פרקליטי (כן, שוב עו`ד אביגדור פלדמן) טען כי את עניין שופטי הכדורגל יש לראות
כהצעה אירונית, בדומה לדברי הסופר ג`ונתן סוויפט, שהציע בשעתו לפתור את בעיית הרעב
והעוני באירלנד על-ידי מכירת תינוקות של משפחות עניות כבשר רך, צעיר ובעל איכות
מעולה למשפחות עשירות. אבל השופטים נאחזו בהצעתי ברצינות תהומית. במשך למעלה מחמש
שנים ישבו חמישה שופטים, מהשלום עד לעליון, דנו ודשו ועיינו בטקסט מכתבי, והחליטו -
אשם, על-פי אותו סעיף מוזר. את הרשעתי יש לראות כחלק מטקסי הוודו של מערכת המשפט,
שקיוותה בצורה זו לגרש את השדים והרוחות הרעות עליהם הכריז המבשר, קרי הנאשם. זה לא
עזר והרוחות מיאנו להיעלם והן חוזרות. היום שותפים רבים וטובים לטענות, שהופיעו
במכתבי אל השופטים, וזה אולי שכרי הפעוט. עתה, אני חייב להרהר בקול רם, שמא הצעתי
האירונית לפני שבע שנים, לאמץ את פרקטיקת הכדורגל, היא באמת הפתרון היחידי לדון
בבית המשפט בפרשת רצח דני כץ ברצינות ובהגינות הראויים?
‏לאור העובדה שחסמת כל אפשרות לדיון משפטי נוסף, אולי אין ברירה אלא לבקש משופטים
מקצועיים המכהנים באחת הארצות, בהן יש מערכת משפט הגונה וישרה, לבוא ולסייע לנו
לצאת מהסבך.
‏אבל לפני שאעלה הצעה זו באופן פורמאלי, אני פונה אליך בבקשה, לעשות תפנית של גדלות
נפש ולתמוך בדיון נוסף בבית המשפט. לדעתי דווקא נכונות לבחון מחדש, פתיחות להודות
במשגים, מעצימים את יוקרת השופטים ומערכת המשפט. ההתחפרות העיקש, במה שלדעתי ברור
גם לך כמשגה, לא רק שלא מוסיפה יוקרה, אלא מעמידה את המעורבים כקטנוניים וחסרי
מעוף, זועפים ונקמנים, נעדרי שאר רוח. מדוע שמקומך בפרשה ייזכר באור זה?
‏על-מנת להקל עליך לעשות את התפנית הנדרשת, אני מצרף ידיעה ומאמר מערכת של
ה`לוס-אנג`לס טיימס` (26.3.92‏) המזכירים מאוד את פרשת דני כץ. שני אמריקאים, קלרנס
צ`אינס ובני פאוול, הורשעו ברצח לפני 17 ‏שנה. הם טענו לאורך השנים כי לא ביצעו את
הרצח. המערכת אטמה אוזניה. עד שבאה דמות של צדיק, ג`ים מקלוסקי, הפועל בארגון
שמטרתו לסייע ל`מורשעים זכאים`, אנשים שלדעת הארגון הורשעו בגלל שחיתות מערכת
החקירה, התביעה והמשפט, מקלוסקי נזקק לארבע שנות חקירה עד שמצא ראיות חדשות המזכות
את השניים. עם גילוי הראיות החדשות, היה התובע מספיק הגון על-מנת להצטרף לפרקליט
הנאשמים ולבקש מבית המשפט את שחרור שני האסירים. השופטת פלורנס מארי-קופר ביקשה את
סליחתם ושלחה אותם לחופשי. הנכם בני חורין, אמרה. 17 ‏שנה ישבו `בטעות`. בדיקה של
הרשעות שווא בארצות שונות מגלה דפוסים דומים: עינויים בחקירות, הסתרת ראיות, עדים
משקרים ושופטים השבויים בידי המשטרה והתביעה; קרבנות השפיטה שייכים בדרך כלל
לקבוצות אוכלוסיה מופלות: ‏שחורים בארה`ב, אירים באנגליה וערבים בישראל.
‏רצח דני כץ טעון במטען אמוציונאלי אדיר. דומה לעתים, כי כל הסכסוך הישראלי-ערבי
נדחס לפרשה זו, וזה בוודאי שלא היטיב עם הנאשמים. אותם ישראלים שאינם שוקטים לאור
ליקויי המשפט והאפשרות שהמורשעים אינם הרוצחים, נפלו קרבן להטחות גינויים וגידופים.
העיתונאי המופקר יוסף לפיד תפש טרמפ על פסקי הדין שלך ושל עמיתיך וכינה ישראלים אלה
`חסידי רוצחיו של דני כץ` (`מעריב` 12.7.91‏). כלומר, הלפיד הזה מייחס להם שביעות
רצון מרצח ילדים יהודים, ובאווירת הטירוף הלאומני, הקיימת בחוגים לא-מעטים בציבור
היהודי, זו בעצם קריאה לרציחתם. במאמר אחר (4.10.91‏) קרא לפיד לתלות את חמשת
המורשעים. גופות תלויים ודם - זה מה שליברל מזויף זה רוצה לראות.
‏השאלה, מר שמגר: מדוע לחכות 17 ‏שנה? האם אין דרך אחרת אלא להמתין, כמו במקרה של
צ`אינס ופאוול, עד שהישכות והבינישות והשמגרים יעזבו את תפקידם, בכדי שממלאי מקומם
יהיו משוחררים מהיוקרה והכבוד המדומים? כבר היום מספקת פרשת רצח דני כץ את כל החומר
הדרוש על-מנת לפתוח משפט חוזר, ולזכות את הנאשמים - אם יתברר כי זו התוצאה המתבקשת.
‏בכבוד רב,
‏גדעון ספירו



גדעון ספירו, עיתונאי Gideon Spiro, Journalist
ת`ד 7323 ‏ירושלים 91072 ‏P.O.Box 7323 Jerusalem
(בגבולות הקו הירוק)
22.2.1994

לכבוד,
‏משה כץ
ת`ד 8810
‏חיפה 31086

מר כץ הנכבד,
‏לקראת הקרנת הסרט על פרשת רצח בנך דני ז`ל, התראיינת ב`ידיעות אחרונות` (28.1.94‏)
ואמרת בין השאר, כי `מישהו פה אוהב כנראה יותר את הרוצחים, ומתעלם בכלל ממה שעושים
למשפחה`. מאחר ולא פורסמה הכחשה לדברים, אני אוזר עוז בנפשי וכותב אליך. אם אין
טעות בידי, אני הראשון שהעלה פקפוקים על דרך ניהול המשפט, עוד בתקופת המשפט. הפגנות
הימין שנערכו, שעה שהמשפט היה בעיצומו, שבהן דרשו המפגינים עונש מוות לנאשמים
(העובדה שטרם הורשעו אז, לא הפריעה לאיש מהם), הפגנות היחיד של חבר הכנסת מאיר כהנא
(תקף את הנאשמים באולם המשפט) וסגן יו`ר הכנסת כהן-אבידב (הכריז בפתח בית המשפט על
נכונותו לרטש את בטנם ולעקור את עיניהם) ללא תגובה של השופטים, עדויות הנאשמים על
מסכת עינויי התופת שעברו בחקירות, כשלב בדרך לסחיטת ההודאות שאחת סתרה את רעותה,
הדיווח העוין של מרבית התקשורת שנסחפה אחר רגשות ההמון דורש הנקם - כל אלו העלו
אצלי הרהורים נוגים על הגינות ההליך המשפטי ושאלות נוקבות על אפשרות של הלבשת התיק
על הנאשמים, על-מנת לרצות דעת קהל נסערת.
‏עם קבלת הודאותיהם של הנאשמים במשפט הזוטא, כתבתי לשופטים מכתב בו העליתי את
ספקותיי. בעקבות מכתב זה החליט היועץ המשפטי להעמיד אותי לדין על ניסיון של השפעה
לא-הוגנת על הליך שיפוטי, ואפילו הוציא על-כך הודעה מיוחדת לעיתונות. לא את כהנא,
לא את כהן-אבידב, לא את המפגינים והנואמים, לא את כותבי הידיעות והמאמרים בשעת
המשפט, אלא אותי הקטן, שבסך-הכל ניסה להעיר לשופטים ולהאיר את עיניהם לבל יפלו לתוך
מלכודת ההרשעה בכל מחיר. ההחלטה להעמיד אותי לדין הייתה גם היא ביטוי לחולשת דעת
וליקוי מאורות, כניעה להמון שטוף שנאה ושוחר לינץ`, שלא פסח על אנשים שבדרך כלל היו
ידועים כשקולים וזהירים, כמו הפרופ` יצחק זמיר, אז היועץ המשפטי לממשלה והיום שופט
בית המשפט העליון. המשפט שלי התמשך על-פני חמש שנים ובסופו של ההליך, שבלשון המעטה
ניתן להגדירו כבזיון משפטי, נמצאתי אשם.
‏מאז מכתבי גדל והתעצם מספר האנשים שחשו חוסר נחת גובר והולך, נוכח מה שהתרחש במהלך
החקירות והמשפט של חמשת הנאשמים שהורשעו ברצח. איש מהם לא הכיר את הנאשמים, איש מהם
לא `אוהב את הרוצחים` ואיש מהם לא מתעלם מכאב המשפחה. אם לגבי האחרים (אותו חלק
שאיני מכיר). אני אומר את הדברים מתוך היקש הגיוני, הרי לגבי עצמי אני יודע את
הדברים בוודאות מלאה. אני חש לא-נוח באומרי לך זאת, אבל לאור הצהרתך אין לי ברירה,
אלא לבקש ממך לרשום לפניך, כי אינני מכיר את הנאשמים שהורשעו ברצח בנך דני ז`ל, עד
כתיבת שורות אלו לא החלפתי איתם מעולם מילה, בודאי שאינני אוהב אותם. אין מנוס אלא
לומר לך גם זאת: אני ידוע (לפחות אצל מכריי ומוקיריי) כמי שמאוד רגיש לערך שנקרא
חיי אדם. כאשר נודע המעשה הנורא של רצח בנך נעטפתי בתחושות זעם, רוגז וכעס אדירים
על חיים צעירים שנקטפו וחוסר אונים שהקיף עולם ומלואו ‏על שלא היה בידי למנוע זאת.
בניגוד לרבים במדינה זו, לא ייחסתי כל חשיבות לדת או ללאום שעה שמדובר ברצח ילד.
אני מסתפק בכך שמדובר בבן אדם צעיר, שיש לו את הזכות לחיים ולאושר בעולמו של הקב`ה,
ומישהו או מישהם החליטו לקפד באכזריות ובקהות חושים חייו של ילד, שלא חטא ולא גרם
עוול לאיש. זה מעשה שאין לו כפרה ואין לו סליחה ואין לו מחילה. כמובן שהייתי שותף
לתקווה כי הרוצח או הרוצחים ייתפשו ויישפטו וייענשו וייכלאו עד יומם האחרון, בלי
חנינה ובלי קיצורי עונש. כפי שאני רגיש לחיי אדם, כך גם רגישותי לזכויות אדם. לא רק
בארץ ולא רק ליהודים. זאת המורשת היהודית והאנושית, כפי שאני מבין אותה. על כן אני
חבר בארגונים כמו האגודה לזכויות האזרח ואמנסטי אינטרנשיונל. לכל אדם בעולם עומדת
הזכות למשפט הוגן, ואם זכות זו נשללת ממנו, אזיי אני מתקומם. אתה רשאי כמובן לחשוב
שאני טועה טעות קשה, אבל חשוב שתדע, כי מה שהניע אותי למעורבות בכל הפרשה הנוראה
הזו, הוא סימני שאלה קשים לגבי תקינותו והגינותו של המשפט. יותר מדי ליקויים מצאתי
בו, יותר מדי קושיות בלתי-פתירות גיליתי בו, עד שלא היה מנוס מהשאלה: ‏האם מדובר
באמת ברוצחים? חששות אלו, כי למשפט הועמדו האנשים הלא-נכונים, וכי מזה עשר שנים
כלואים אנשים חפים מפשע, לא נותנים מנוח. העובדה שיש בארץ יותר מאדם אחד שהעניין
מציק לו, מרנינה את ליבי. זה בדיוק מה שהניע את אמיל זולא במשפט דרייפוס. כל המדינה
הצרפתית, כל הממסד המשפטי והצבאי הרשיעו את דרייפוס, עוד בטרם הסתיים משפטו. אמיל
זולא לא היה מוכן לתת לספקותיו להיטמע ולשקוע בכריות הרכות והנעימות של ההסכמה
הלאומית. קם ועשה מעשה. מאז ימי דרייפוס אין כמעט שנה שבה לא מתגלים מקרים נוספים
של אנשים שהורשעו ברצח על לא-עוול בכפם, ישבו שנים בכלא ושוחררו לאחר שמישהו לא
שתק, נאבק, נלחם עד שהצדק יצא לאור.
‏גם לך ולמשפחתך צריך להיות עניין, כי לא יוותרו ספקות באשר להרשעה. אין מערכת משפט
הנקייה ממשגים וטעויות. במקרה הטוב זה נובע מטעויות אנוש בתום לב, ובמקרה הרע הדבר
נעוץ באפליה וברשעות. בוודאי שדברים כאלה קורים במציאויות של סכסוכים לאומיים,
דתיים או חברות המוכתמות בגזענות ודיכוי חירויות האדם. אנחנו היהודים מכירים את
הסיפור הזה של אפליה וגזענות מעברנו. עתה מכירים זאת גם הערבים כאשר טביעת האצבעות
המפלות היא שלנו. הסכסוך הלאומי בארצנו יצר היררכיה של מוות. לבושתנו יש מוות בעל
יוקרה ויש כזה הנחשב כ`נחות`. תום שגב כתב ב`הארץ` בעקבות מאבקך לביטול הקרנת הסרט,
כי אינך רוצה שייקחו מדני ז`ל את הסטאטוס של ילד שנרצח על רקע היותו ילד יהודי.
על-כן אתה רוצה כי חמשת המורשעים הערבים ימשיכו לשאת את אות הקין. אם תום שגב צודק
בהסברת המניע למאבקך נגד פתיחת התיק מחדש, אזיי יש לנו כאן טרגדיה בתוך טרגדיה. אבל
אסור שבגלל זה יישבו בבית הסוהר חמישה אנשים, שהורשעו ברצח, שיותר ויותר סימנים
מראים כי הם אינם הרוצחים. לעניין העקרוני הזה צריך להוסיף עוד אחד, לא פחות חשוב:
‏אם הם אינם הרוצחים, הרי שבחוץ עדיין מסתובב, או מסתובבים רוצחים הממשיכים להפיל
קרבנות ולסכן חיי חפים מפשע. סיבה מצוינת לגייס כל פיסת אנרגיה לגילוי הרוצחים.
‏לצערי, משפחתך הייתה מוכנה להסתייע באנשים, שמוטב היה לשמור מהם מרחק. חבר שלח לי
לא מזמן צילום של דף הסברה שהוציא בשעתו הרב כהנא, שם הועתקה מ`מעריב` תמונתו, שעה
שהתפרע בבית המשפט, עם הכיתוב: `הרב כהנא: אמו של דני כץ ביקשה שאבוא לבית המשפט`.
דפים אלה הודפסו חזור והדפס באלפי, אולי עשרות-אלפים, אולי אפילו מאות-אלפי עותקים
וחולקו בכל רחבי הארץ. אפילו אקבל את הנחתך, כי הרצח בוצע על רקע של שנאת יהודים,
אינני יכול למצוא כל צד זכות באימוץ השקפות גזעניות ופשיסטיות מהעבר הלאומי האחר של
המתרס. לעניות דעתי לא עושים צדק עם זכרו של קרבן רצח, אם מתלווה אליו חסות של הסתה
לאומנית פרועה, הקוראת לרצח ולינץ` של בני עם אחר.
‏עתה אתה מסתייע ברשע אחר, העיתונאי יוסף לפיד. ללא ספק, איש גס וכוחני, בעל השפעה
לא-מעטה. לפיד הוא רשע, לא בגלל היותו ימני בדעותיו ולא בגלל גסות לשונו. הוא רשע
משום שהוא מתייחס אל יהודים חרדים יראי שמיים כאילו היה זרוע מוארכת של הפשיסטים
ממולדתו הקודמת, הונגריה. הוא התבטא נגד היהדות החרדית במונחים ומושגים השאובים
מתחתית בורות הזוהמה של המשטר האנטישמי בהונגריה, שהעלה יהודים אלה על המוקד.
‏הזכות לחופש הביטוי עליה אני נאבק לאורך שנים, אינה נעצרת על סף דלתו של לפיד. גם
אם דבריו מעוררים לעתים צמרמורת, אגן על זכותו לאומרם. אבל יש זכות שעליה לא אוותר,
הזכות להיבדל מלפיד ודומיו. אל-יהי חלקי עימהם.
‏אני מקווה שמכתב זה מסביר מעט מהמניעים והמחשבות שעומדים ביסוד פעילותי.
‏בכבוד רב,
‏ גדעון ספירו
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

הפאשיזם ברחובות! נפגין נגד `מצעד הדגלים` הגזעני
זה לא `גל טרור` - זאת התקוממות
פעיל ממזרח ירושלים ידבר היום במאהל ליד משרד הבטחון / `טנטורה`, הסרט על הטבח ב-1948, מוקרן בסינמטק ת`א /