קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

שלוש שנים לסיום צוק איתן: הרצועה בנפילה חופשית
שיחה מקומית
אמיר רותם
25.8.2017
https://mekomit.co.il/%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%A9-%D7%A9%D7%A0%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%97%D7%A8%D7%99-%D7%A6%D7%95%D7%A7-%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9F/

למרות ההצהרות כי לישראל יש אינטרס בשיקום הרצועה, עזה הפכה מאז צוק איתן למבודדת יותר. וכשלישראל אין מדיניות פרט למשטר שרירותי שקובע מה נכנס ומי יוצא, היא שוב מחמיצה הזדמנות לקחת את עתיד יחסיה עם הרצועה בידיה

ב-26 באוגוסט 2014 נכנס לתוקף ההסכם ששם קץ ללחימה הכבדה ב`מבצע צוק איתן`. היה זה הקטלני וההרסני שבסבבי הלחימה ברצועת עזה. 2,202 תושבי עזה נהרגו, מתוכם 1,391 לא היו מעורבים בלחימה, בהם 526 ילדים. 66 חיילים ישראלים ושישה אזרחים ישראלים וזרים נהרגו, בהם ילד. כ-11 אלף יחידות דיור נהרסו לחלוטין, כ-160 אלף אחרות נפגעו, רבבות ברצועה הפכו לחסרי בית. המון חורבן וכאב, שבעצם לא שינו דבר.

מהזווית של ישראל, ההרס העצום הוכיח בעיקר אמת מכאיבה: הסגר על רצועת עזה נכשל. מטרותיו המוצהרות לא הושגו. מסקר שיזמנו השנה בארגון `גישה` מתברר כי שני-שליש מהציבור בישראל חושב שמדיניות ישראל ברצועה רק החמירה את המצב הביטחוני.

עם תום הלחימה, ישראל הודיעה שהיא משנה כיוון: בוטל האיסור המוחלט על שיווק סחורה מתוצרת עזה בשווקים הקרובים והטבעיים שלה, בגדה המערבית ובישראל; הוגדלה מכסת הסוחרים ואנשי העסקים הרשאים לנוע; בשיחות פנימיות ובפורומים בינלאומיים דובר על התנעת הכלכלה בעזה, על תקווה.

ראשי מערכת הביטחון והצמרת המדינית בישראל הצהירו מאז שוב ושוב כי תושבי עזה אינם האויב ושלישראל עניין לסייע בשיקום הרצועה ולהיטיב את תנאי החיים בה. `אנחנו נכנסים עכשיו לתקופה של סיוע בשיקום`, הכריז הרמטכ`ל דאז, בני גנץ. `יש 120 אלף חסרי בית בעקבות המבצע ברצועה. הם שילמו מחיר כבד. צריך לאפשר להם להתפרנס, ולכן חלק מהאינטרס שלנו זה לאפשר את המהלכים הללו`, אמר שר הביטחון דאז, משה יעלון, באוקטובר 2014.

אין יציאה

בשלוש השנים שעברו, מעבר רפיח למצרים נותר סגור בדרך כלל, ומעבר ארז בין רצועת עזה לישראל נותר, לכן, השער הבודד לתנועת אנשים מעזה ואליה. מספר יציאות הפלסטינים שנרשמות במעבר מחדד את התמונה: אחרי הפסקת האש, הקטגוריות המורשות ליציאה מארז הורחבו מעט וניתנו כמה `הקלות` סמליות. מאז השנה שעברה, המגמה התהפכה, הממוצע החודשי של יציאות מארז ירד בתלילות, וביוני 2017 עמד על 6,683 יציאות, כמחצית מהממוצע החודשי בשנה שעברה ונמוך מעט מהמספר במאי 2014, ערב הלחימה, שעמד על 6,704 יציאות.

המחווה לאחר `צוק איתן` של מכסת יציאות שבועיות לתפילה בירושלים, בוטלה בדצמבר 2016. מספר המחזיקים בהיתרי סוחר צומצם דרמטית, עד ל-887 בעלי היתרים בלבד נכון לתחילת אוגוסט, זאת לעומת כ-3,600 בעלי היתרים בתוקף בשלהי 2015. בתחום הומניטרי מובהק כיציאות חולים הנדרשים לטיפולים שאין בנמצא ברצועה, חלה הידרדרות, בעיקר באחוזי ההיענות של ישראל לבקשות, שעמדו על כ-50 אחוז בלבד.

תמונה דומה מתקבלת מהנתונים של שער הסחורות היחיד אל ומתוך רצועת עזה, מעבר כרם שלום. ביוני 2015 יצאו בו 113 משאיות סחורה מעזה לגדה, לישראל ולחו`ל. ביוני 2017 יצא מספר זהה של משאיות וביולי יצא מספר נמוך עוד יותר. רק 92 משאיות. אחרי סיום הלחימה ב-2014 התאפשר שוב, לאחר שבע שנות איסור שיווק לגדה, שיווק של שני סוגי ירקות, שאריות מתכת וריהוט. ב-2015 הותר גם שיווק מוגבל של אותם מוצרים בישראל.


הנחיות חדשות: אין להוציא מעזה מכשירים חשמליים פרט לטלפונים ניידים מאת אורלי נוי | 16.8.2017

קיץ 2017, והנתונים מצביעים על דריכה במקום. ניצנים זעירים של שינוי, שבכירים ישראלים עודדו פומבית, לא קיבלו הזדמנות להפוך לפריחה של ממש. הנתונים על כניסת סחורות לעזה עגומים לא פחות: כמעט כל העלייה שנרשמה בתנועת המשאיות לתוך הרצועה באה מכניסת חומרי בניין, בדרך כלל לשיקום ההרס מהלחימה. הצריכה לא עלתה כלל והכנסה של פריטים רבים, הנחוצים לצרכי מסחר, תעשייה ובנייה מעוכבת לתקופות ארוכות.

רוב יחידות הדיור שנפגעו בלחימה תוקנו. כמחצית מהבתים שנהרסו נבנו מחדש או נבנים כעת, אבל עבור הקמתם מחדש של כשליש מהבתים שנחרבו לא נמצא מימון, כלומר לשליש מהמשפחות עדיין אין בית לחזור אליו וגם לא יהיה בעתיד הנראה לעין; התשתיות בעזה פיגרו ערב הלחימה אחר הצורך, משמעותית, ובשנים האחרונות הפער הזה רק גדל. ואז באו ההיענות הישראלית לבקשת הרשות הפלסטינית להקטין ב-40 אחוז את התשלום בעבור החשמל לעזה, והחלטת הרשות לקצץ במשכורות רבבות מעובדיה ברצועה ולהוציא אלפים מהם לפנסיה מוקדמת.

אלה לוו בעוד החלטות ישראליות, שפוגעות בתושבי הרצועה: צמצום בהיתרי מעבר בארז, הגבלה נוספת של אפשרויות יציאה, המשך ריסוס יבולים בקרבת אזור החיץ, ירי לעבר דייגים והחרמת הסירות, וקיצוץ בחשמל במענה לדרישת הרשות להפחית בתשלום, דבר שמשאיר את הרצועה כולה בלי חשמל למשך רוב שעות היממה. שלוש שנים אחרי שלחימה אכזרית הביאה לקונצנזוס רחב על הצורך בשיקום ופיתוח כלכלי וחברתי, גם כאינטרס ביטחוני ישראלי, רצועת עזה שוב על פי תהום.


בעידן הזה, שבו לא רק הסכסוך הפנים-פלסטיני מתנהל על גבם של תושבי הרצועה, גם שינויי נאמנות וממון במדינות המפרץ משפיעים על איכות החיים של משפחה בדיר אל-בלח`, ישראל שוב מחמיצה הזדמנות לקחת את עתיד יחסיה עם רצועת עזה בידיה. והרי היא ממילא מחויבת לעשות זאת: השליטה הרחבה שישראל נוטלת לעצמה בהיבטים רבים מאוד של החיים ברצועה, מטילה עליה חובות של כוח כובש – לדאוג לחיים תקינים של האוכלוסייה החיה תחת שליטתה. משטר היתרים שרירותי, ענישתי ועמום אינו מדיניות.

לממשלה, במוצהר, אין כל רעיונות מדיניים באשר לרצועה, לבד מהשאיפה חסרת התוחלת להוציא את שני מיליון תושבי הרצועה מהמרוץ הדמוגרפי, לנתק את תושבי עזה ממשפחותיהם שבגדה, לקרוע את החברה הפלסטינית ולדון את הכלכלה הפלסטינית לתת-צמיחה.

משטר ההיתרים ברובו לא קשור כלל לצרכים ביטחוניים ואינו נאמן להצהרות הפומביות של מקבלי ההחלטות. הריק הרעיוני הזה, והבריחה מאחריות, פירושם שישראל דנה את תושבי עזה לחיים של סבל הולך וגדל, על פני שטח אדמה שספק אם ראוי למגורי אדם, ובמקביל חורצת את גורל אזרחיה שלה למעגלים חוזרים ונשנים של שפיכות דמים. כל זאת, כאשר פתרונות מצויים ואפשריים והעתיד יכול להיות שונה לחלוטין.

אמיר רותם הוא מנהל המחלקה הציבורית בארגון גישה.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

אני חיה במדינה חולנית
האנשים שמורידים את השאלטר למליוני בני אדם
פתיחת שנת הלימודים: כוחות המנהל הרסו מבנה בית ספר וגנים