קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

פעילים ישראלים נעצרו ועונו (כן, עונו) בידי הצבא (לפלסטינים זה קורה כל הזמן)
Shai and doron
(בימים הקרובים יופיע בעמוד זה גם תרגום לאנגלית, להפצה בחו`ל - שמרו את הקישור)



נבי-סאלח, 23.12.2011 | שי ודורון


הדברים הבאים הם תיאור השתלשלות העניינים היבשה כפי שחווינו אותה ביום שישי ה-23
בדצמבר 2011.

הפגנה בכפר נבי-סאלח, שבועיים אחרי הרצח של מוצטפא תמימי. מתאספים בבתי התושבים
ויוצאים בצעדה לכיוון עין חאלד אשר נמצא מעבר לכביש. הנוער הנהדר של ההתנחלות חלמיש
ניכסו לעצמם את המעיין – הם שינו לו את השם ל”מעיין מאיר”, בנו לעצמם סוכה והם
מטפחים את המקום. עליהם מגן כוח עצום של חיילים, חמושים מכף רגל ועד ראש, אשר בסיס
הפעולה שלהם הוא הבסיס הצמוד ליישוב.

אנחנו צועדים לכיוון המעיין, קוראים קריאות נגד הכיבוש ולזכרו של מוצטפא תמימי. אנו
מגיעים לקצה הגבעה ומתחילים לרדת במורדה. שורה של חיילים פרושה לפנינו, וכבר מרחוק
יורה כמויות גדולות של פגזי גז מדמיע. הרוח נושבת ממערב למזרח ומושכת את כל הגז
לנתיב בו צעדנו. אנחנו יורדים במדרון מטה ומטה, והחיילים מתבלבלים. אחד מהם יורה
לכיווננו פגזי גז מדמיע, ואנו ממשיכים לרדת. החיילים מקבלים פקודה לרוץ אלינו. הם
רצים ותופסים אותנו, מורידים אותנו על הברכיים ואוזקים אותנו עם אזיקוני פלסטיק.
הצלמים מצלמים ואז חיילת מדובר צה”ל מגיעה ומבקשת אותם להתרחק כמה צעדים אחורה.
חייל אחר, עם אוזניה, מבקש מהצלם של דובר צה”ל לצלם את הצלמים, בכדי שיוכלו “להפליל
אותם בזריקת רימונים”. קבוצת חיילי מג”ב מגיעה בכדי לקחת אותנו משם. הם נאלצים
לגרור אותנו מהמקום אל עבר הג’יפ שלהם.




נבי-סאלח, 23 בדצמבר 2011. צילום: אורן זיו, אקטיבסטילס
(~12:30) לאחר כמה דקות אנחנו בתוך הג’יפ, ואחד מאיתנו מושב על ברכיו של המג”בניק
(חוסאם) שזה עתה עצר אותנו. שנינו מביטים בעיניו. חוסאם לא יודע באיזה מבט להתמקד
ונראה שהוא קצת נבוך מהסיטואציה ודורש מאיתנו לא להסתכל עליו ולהשפיל מבטנו. כשלא
צייתנו לו, הוא סטר לנו.

הגענו לבסיס הצבאי, שנמצא סמוך להתנחלות חלמיש, ונדחפנו מהג’יפ כעשרה מטרים מהחייל
השומר בשער הבסיס, אשר התבונן במתרחש. מג”בניק בשם ינון חדד התהלך סביבנו בעצבים
כאשר הוא מסנן קללות ותופס את ראשו בשתי ידיו. ינון, חוסאם ומג”בניק נוסף בשם אלמוג
לוי כיסו את עינינו בפלנלית, וכאשר עינינו מכוסות נתנו לנו מכה בראש ובעיטות
ברגליים תוך כדי שהם אומרים “עכשיו אתם יכולים ללכת… יש לכם רגליים חזקות” בעקבות
הבעיטות דורון פלט אנחת כאב, ואז נשמע אחד המג”בניקים אומר “הנה אתה יודע גם לדבר”
ומג”בניק אחר (הבועט) – “אתם רוצים לשמוע את זה שוב?” ובעט ברגלו באופן חזק במיוחד
שגרם לדורון ליפול על הרצפה. המג”בניקים דאגו להרים את דורון במהרה, אולי על מנת
שהאלימות לא תראה, אפילו לא על ידי החיילים שעברו שם בבסיס, כמובן שבבסיס, כמו
בחברה הישראלית, מי שרצה לראות את האלימות יכל לראות אותה. אבל כולם בחרו להתעלם.

הועברנו לידי החיילים וכעונש אחרון לאות פרידה מהם הידקו לנו המג”בניקים את אזיקון
הפלסטיק בחוזקה.

החיילים הובילו אותנו לחדר בבסיס, בו היו מספר מיטות וקצין בדרגת סגן בשם מתן פקד
לקשור כל אחד מאיתנו למיטה אחרת בפינות מרוחקות בחדר, לא לפני שנערך על גופנו
חיפוש. לאחר פרק זמן ארוך בו ישבנו על רצפת החדר כשידינו כבולות וקשורות למיטה,
ועינינו מכוסות, החלו לצרוב עיניו של דורון והוא ביקש שוב ושוב להוריד את הפלנלית.
החיילים לא הסכימו לבקשתו, וכאשר דורון הסיר את הפלנלית בכוחות עצמו הם איימו
שישימו לו שק על הראש. הצריבה בעיניים הובילה לבכי ותחנונים שכנראה נגעו בליבו של
סגן מתן, אשר הסכים שיהיה ללא פלנלית כל עוד הוא שומר על השקט.

אחד החיילים נכנס אל החדר. הוא שאל אותנו לשמנו ופרטים מזהים נוספים. משלא נענה,
אמר לנו “אתם יודעים – לתקוף שוטר\חייל ובמיוחד אם הוא יהודי – זו עבירה חמורה
מאוד!”.

שני שוטרי סיור (אהוד ג’ובאני ותומר אליה) נכנסו לחדר, הורידו לשי את הפלנלית
מהעיניים, שאלו אותנו לשמנו ועזבו את החדר.

כל תזוזה קטנה של אחד מאיתנו הזיזה את המיטה הקשורה אליו וגרמה לרעש שבעקבותיו נכנס
חייל לחדר. באחת הפעמים, כאשר שי הזיז מעט את מיטתו סגן מתן נכנס לחדר, בחן את
הקשירה למיטה, וגילה ששי לא קשור אליה על אף פקודתו. “אתה משחק איתי?… אני אראה לך
מה זה” אמר מתן והעביר את שי כעונש לחדר אחר וקשר את ידיו למיטה בגובה כזה שמצריך
תנוחה מאוד לא נוחה בגוף על מנת שידיו לא יכאבו. קשירה זו אילצה את שי לחפש תנוחה
שלא תכאיב לו, וכאשר הצליח לשכב, הרימו אותו החיילים וטענו שהוא קרע שוב את
האזיקון. השוטרים אהוד ג’ובאני ותומר אליה חיטטו לשי שוב בתיק והוציאו משם מאמרים
ומפה של ההתנחלויות בגדה המערבית. אהוד ג’ובאני עבר לדבר אל שי בערבית והסביר לו
שהוא (אהוד) ותומר הם ממקורות מוסלמים ושהעור שלהם כהה, אז איך שי חושב שהוא ילמד
אותם משהו על הערבים. הוא הסביר לתומר שהמבט בעיניו של שי בעצם אומר לו – תתבייש
לך. אל מול עיניהם של השוטרים קשרו החיילים את שי בשנית והחזירו את הפלנלית לעיניו,
כאשר הפעם הקשירה התבצעה לנקודה במיטה ממנה לא יוכל לזוז ובאמצעות מספר אזיקונים
לחיזוק. נסיונות להקל את הכאב בידיים גרמו לו לבצע תנוחות שונות ולא נעימות.

כעונש על כך שהאזיקון של שי שוחרר, החמירו החיילים גם את קשירתו של דורון.

לידו השמאלית של שי צומצם זרם הדם, והוא החל לצעוק לחיילים שיביאו לו חובש. החיילים
התעלמו מהצעקות, ודורון, אשר שהה בחדר השני החל להרעיש במטרה להסב את תשומת לב
החיילים לזעקות השבר העולות מן החדר הסמוך. שני חיילים נכנסו לחדר בו שהה שי. הם
אמרו לו שהוא גורם לעצמו לכאב ושהכל בסדר עם היד שלו. אחד החיילים, אשר טען שהוא
חובש, אמר לדורון “למרות שאיני מחוייב לומר לך, אני רוצה להרגיע אותך – בדקתי אותו
והוא בסדר”.

דורון ביקש לגשת לשירותים אך נתקל בהתעלמות מהחיילים. לאחר כמה דקות ממושכות נכנס
חייל בדרגת סמל-ראשון ואמר שההוראה היא לא לתת לו לגשת לשירותים. דורון המשיך
בתחנוניו וסגן מתן נכנס וחתך את האזיקונים עם סכין ואיפשר לו לגשת לשירותים.

אל שי לחדר נכנס חייל. הוא הזדהה בתור בוגר תנועת השומר הצעיר. הוא סיפר לשי שיש לו
חברה פציפיסטית וחברים שסירבו לשרת בשטחים, אך הוא לא מבין איזו אידאולוגיה גורמת
לאנשים כמונו להגיע למצב בו אנו נמצאים. שיחות על עינויים ושיעור קצרצר בגאוגרפיה
של המקום בו הוא נמצא על גבי מפה של “שלום עכשיו” עם קמצוץ של תזכורות משיעורי
האזרחות, גרמו לחייל לפתוח לשי את האזיקונים ולאזוק אותו מחדש על פי הנהלים
הצה”ליים: אזיקון על כל יד ועוד אחד באמצע, לא מהודקים עד הסוף. על הכבילה למיטה
הוא לא ויתר – לטענתו זה מותר במקרה של התכנות איום פגיעה בחיילים. גם הפלנלית
נשארה על העיניים. חיילים שנכנסו לבדוק מה קורה בחדר נענו על ידי החייל שהוא לומד
קצת. העובדה ש”המורה שלו” היה כפות וכבול למיטה ועיניו מכוסות לא ממש הפריעו לו
בקיום “השיעור”.

(~16:50) התקבלה הפקודה לקחת אותנו. הורדנו מהקומה בה שהינו אל הטנדר שלקח אותנו,
וביציאה מהבניין הורידו לשי את הפלנלית. הובלנו אל תחנת המשטרה בשער בנימין, שם
נחקרנו על ידי החוקר מונדר חטיב על העבירות הבאות: שהיה בשטח צבאי סגור, הפרעה
לשוטר במילוי תפקידו והשכבות על הרצפה על מנת להכשיל שוטר. שום תקיפה. הוצג בפנינו
גם צו איסור כניסה לשטח A, שכאמור לא רלבנטי בכלל לאזור נבי-סאלח. שוחררנו, לאחר
התמקחות קלה עם החוקר, עם תנאי הרחקה של 10 ימים מהכפר נבי-סאלח. יצאנו מהתחנה ללא
כסף וטלפון, כאשר אנו מסבירים לשוטרים שאנו מתכוונים לתפוס טרמפים מתהחנה בשער
בנימין חזרה לת”א.
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

נתניהו צודק: התקשורת אשמה - אבל רק בדבר אחד – בהתבטלות המתמשכת והנצחית בפני ראש ממשלה שמבקש את נפשה
העם בוחר בשחיתות
חומת הטירוף