קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - מאמרים ותרגומים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

סמרטוט אדום - ממשלה נגועה בזיהום רדיו אקטיבי
גדעון ספירו

סמרטוט אדום, טור שבועי, 4 בינואר 2012
===========================

ממשלה נגועה בזיהום רדיו אקטיבי

קוראי טור זה בוודאי מודעים לכך שאני נמנה עם הישראלים (מועטים מדי לצערי) הנאבקים למען מזרח תיכון חופשי מנשק השמדה המונית – אטומי, ביולוגי וכימי.

ישראל, בהיותה היום בעלת חימוש גרעיני של מאות פצצות אטום ומימן, בנוסף לחימוש כימי וביולוגי,
הכניסה את המזרח התיכון למרוץ חימוש גרעיני. אם ישראל לא תוכנס למשטר של פירוק חימושה הגרעיני במסגרת הסדר אזורי בחסות האו`ם, לא רק לאיראן יהיה נשק גרעיני, אלא לכל שכנותיה של ישראל. באזור נפיץ כמו שלנו, נשק גרעיני הוא נשק התאבדותי.

ממשלות ישראל הקימו את הכור בדימונה ללא דיון ציבורי, וגם חימושה הגרעיני נעשה במחשכים בידי מעטים שכפו עלינו חיים בצל הפטרייה הרדיו אקטיבית. המדיניות הישראלית של, `תסמכו על האח הגדול ואל תשאלו שאלות`, מעולם לא הייתה מקובלת עלי, בוודאי לא בנושא בו חיי כל אחד מאיתנו תלויים על בלימה. הניסיון המצטבר הוכיח כי ממשלות ישראל, דווקא בנושאי ביטחון ובטיחות, הוכיחו לא אחת אוזלת יד, הרפתקנות, שלא לומר הפקרות.

הוכחה לתזה שלי היא משפט שמתקיים בימים אלה בבית משפט המחוזי בפתח תקווה, בו תובעים 44 מעובדי הכור בדימונה שחלו בסרטן את מדינת ישראל לשלם פיצויים ולקחת אחריות על המחדלים שהתגלו בכור. ואלה לא מעטים. מעדויות מומחים מתברר שהיו ויש לא מעט תקלות בטיחות. אזורים האמורים להיות נקיים סובלים מזיהום רדיו אקטיבי, מסמכים חשובים הושמדו וכך מקשים על הוכחת התובעים. מעל כל אלה עומדת הממשלה שמתכחשת לאחריותה וזורקת את העובדים החולים להתבודד עם סבלם. ממשלה כזו גם עלולה לנהוג בחוסר אחריות בהפעלת נשק גרעיני, אלא שאז זה לא ייגמר ב-44 חולי סרטן אלא בשואה חדשה.

הממשלה שאני הכי סומך עליה בנושא קרדינלי זה, היא הממשלה שאין לה נשק השמדה המונית, ולכן גם לא קיים הפיתוי להשתמש בו.

------------------------------------------------------------------

כאשר אבו מאזן פגש את אמנה מונא
בעת ביקורו של נשיא הרשות הפלסטינית אבו מאזן בטורקיה, הוא נפגש עם אסירים פלסטינים ששוחררו בעסקת שליט והוגלו לטורקיה. בין השאר נפגש גם עם אמנה מונא. למי ששכח: מונא, באמצעות שיחות אינטרנט, פיתתה את הנער אופיר רחום בן ה-16 מאשקלון להיפגש עימה בירושלים, משם נסעו לרמאללה ושם נרצח בידי חבריה.

מונא נידונה בבית הדין הצבאי למאסר עולם, הגם שלא לקחה חלק פעיל ברצח. אני מציין זאת כי אילו הייתה מונא טרוריסטית יהודיה מזן המתנחלים והמתנחלות, היה בית המשפט מבחין בין מי שסייע לבין מי שרצח, כפי שקרה במשפט מחתרת הטרור היהודית בשנות ה-80 של המאה הקודמת. בעוד בתי המשפט הישראלים בדונם בטרור יהודי נגד פלסטינים מבחינים למשל בין מי שמסיע את הרוצח למקום הרצח והרוצח עצמו, לא כן באשר לפלסטיני המסיע מפגע למקום הפיגוע. במקרה כזה דינו של כל המעגל הסובב את המפגע יהיה כדינו של המפגע עצמו.

מונא טענה במשפטה כי לא רצתה במותו של הנער, אבל בית המשפט לא האמין לה, וזה אך טבעי, כי תפקידו של בית המשפט הצבאי הוא לא לחפש צדק אלא להיות זרוע של הכיבוש במסגרת המאמץ לדכא כל זיק של התנגדות.

ישאל השואל: האם פיתויו של נער בן 16 ורציחתו הינם מאבק נגד הכיבוש? ישיב המשיב: מי שהפך את בני ה-16 ה-15 ה-14 וה-13 למטרה לפגיעה, הוא הכיבוש הישראלי. אלפי הנערים הפלסטינים ההרוגים והפצועים מירי צבא הכיבוש, הפשיטות החוזרות ונשנות של חיילי הכיבוש לבתי ספר פלסטינים בשעות הלימודים, מעצרם ושליחתם לכלא של אלפי נערים, תרמו להתרת הרסן גם בצד הפלסטיני.

בניגוד למקובל לחשוב אצל ישראלים רבים כי תפקידו של צבא הכיבוש הוא להילחם במה שקרוי בעגה הצבאית `חמושים`, תפקידם העיקרי של הצבא ושאר מנגנוני הכיבוש הינם קודם כל לדכא את התשתית האזרחית של התנגדות לכיבוש, לבטל כמידת האפשר את הכמיהה לחופש, ובמסגרת זו בתי הספר והנערים הלומדים בהם הינם יעד מרכזי. כל זאת לא מונע ממני לגנות בכל תוקף את רציחתו של אופיר רחום, שהרי מה מונח ביסוד התנגדותי לכיבוש, אם לא הרצון להציל חיי אדם.

חזרה לפגישה בין אבו מאזן לאמנה מונא שצילום ממנה הופיע בתקשורת. פגישה זו הניבה את הצביעות הישראלית במרעה. עיתונאים מרכזיים בתקשורת הישראלית הממוסדת הטיפו מוסר לאבו מאזן הכיצד הוא משחר לפתחה של רוצחת? הזה האיש שרוצה לעשות שלום עם ישראל? צריך להזכיר לאותם עיתונאים שאבו מאזן אינו יו`ר ההסתדרות הציונית או ראש ממשלת ישראל. הוא אמור להיאבק בכיבוש ולחבק כל מי שלקח חלק במאבק. הבה נזכור כי הטרוריסט בעיני הקולניאליסט הוא לוחם שחרור בעיני הנכבש.

מי שקרויים אצלנו `עולי הגרדום` או `הרוגי המלכות` היו בעיני הכובש הבריטי טרוריסטים נאלחים שהטמינו פצצות במרכזים אזרחיים ורצחו חפים מפשע. אין היום עיר בישראל שלא הנציחה חבורה זו ברחובותיה.

וגם זאת בל נשכח: מוסדות השלטון בישראל שופעים טרוריסטים. הם יושבים בכנסת, בממשלה, בצבא, במשטרה וראוי שישראל תוריד את עוצמת הרמקול כשמדובר במתן כבוד לטרוריסטים.
--------------------------------------------------------------

הדמיון

בימים אלה סיימתי לקרוא את הספר `לבד בברלין`. ספר מטלטל. הספר מבוסס על סיפור אמיתי שהתרחש בשנות מלחמת העולם השנייה בברלין תחת המשטר הנאצי. זוג ממעמד הפועלים פיזר במשך שלוש שנים מאות כרוזי מחאה נגד היטלר ומשטרו, שקראו לסרבנות אזרחית וחבלה במקומות העבודה. הדבר הטריף את הגסטאפו שראשיו סברו שמדובר במחתרת רבת אנשים.
הסופר הנס פאלאדה, בעצמו קורבן של המשטר הנאצי, כתב ספר שזכה לשבחים ברחבי העולם. הלוס אנג`לס טיימס הגדיר את הספר `אחת התחיות הספרותיות השאפתניות והמדהימות...מאת סופר בעל לב של משורר ואוזן של מחזאי...` והסופר האיטלקי פרימו לוי, ניצול שואה ששרד את מחנה ההשמדה אושוויץ, כתב כי זהו `הספר הטוב ביותר שנכתב אי פעם על אודות ההתנגדות הגרמנית לנאצים`. אין לי אלא להסכים עם כך.

כיליד ברלין הנאצית וניצול פרעות ליל הבדולח, נובמבר 1938 (הודות לתושייתה של אמי), כפליט שנעקר ממולדתו והפך בעל כורחו לאזרח ישראלי הנאבק נגד פשעי ועוולות ממשלתו, מצאתי עניין מיוחד בספר.

ייאמר מיד. זה לא ספר על השואה במובן היד ושמי של יד זיכרון לנספים היהודים בלבד. זהו ספר בו נשאב הקורא לאורך 660 עמודיו לתוככי משטר גזעני אפל שהשליט טרור ואימה על אזרחיו, בעיקר על אלה שנחשדו באי שיתוף פעולה כלשהו, משטר שהקים רשת של מאות אלפי מלשינים שהפכו כל התנגדות לכמעט בלתי אפשרית. זהו ספר ממנו מבין הקורא לאיזה התבהמות מגיע עם שנתון תחת משטר עריץ, שהשואה היא הביטוי הקיצוני שלו. זהו ספר בעל מסר אוניברסלי המזהיר מהתוצאות השואתיות העומדות לפתחו של כל משטר המפר זכויות אדם. לכן לא אופתע אם משרד החינוך של ממשלת נתניהו ליברמן לא יכלול את הספר במסגרת חומר לימוד חובה בבתי הספר.

מי שקורא את הספר בראש פתוח ולב חפץ יבחין בקווי מתאר המשותפים לכל משטרי העריצות. לא יכולתי שלא לראות בחלק מתיאוריו של הנס פאלאדה, ראי למה שמתרחש בשטחים הכבושים.
בעמוד 346 קובע פאלאדה כי אחד מסימני ההיכר של המשטר הנאצי היה `לתגמל ולהעניש – זו הדרך הטובה ביותר לשלוט`. לתגמל את המלשינים ומשתפי הפעולה ולהעניש את הנאבקים למען משטר הומני המכבד זכויות אדם. כך בגרמניה כך תחת הכיבוש הישראלי. ישראל הקימה ב-45 שנות כיבוש מנגנון מסועף, ביסודיות גרמנית, של מלשינים ומשתפי פעולה, שתוגמלו על ידי כוחות הכיבוש ובמקביל רדפו, התעללו והענישו את אלה שנאבקו בכיבוש, את משפחותיהם והמעגלים החברתיים והפוליטיים סביבם.

בעמוד 353 מתקיימת שיחה בין הקומיסר המשטרתי אשריך והנחקר קלוגה שנדרש להודות בעבירות אותן כלל לא ביצע. הקומיסר מסביר לקלוגה `שהאדונים המכובדים מהאס.אס רוצים לתחקר אותך בדרכם. הם חושבים שאתה כותב הגלויות או המפיץ שלהם, והם יצליחו לסחוט ממך כל מה שירצו בעזרת החקירות שלהם. הם יסחטו אותך כמו לימון ואחר כך יהרגו אותך או שיעמידו אותך למשפט בפני בית המשפט העממי, וזה יהיה בדיוק אותו הדבר, אלא שהעינויים ימשכו עוד כמה שבועות.`
קלוגה: `אתה יודע שזה לא הייתי אני` גמגם. `זו האמת הקדושה! אתה לא יכול להביא אותי אליהם. לא אוכל לעמוד בזה, אני אצעק...`

`מובן שתצעק,` מאשר הקומיסר באדישות. `ברור שתעשה זאת, אבל זה לא מעניין אותם, זה רק גורם להם הנאה. אתה יודע, קלוגה, הם יושיבו אותך על שרפרף ויאירו באור חזק ישר לפרצוף שלך, ואתה תהיה חייב להביט באור כל הזמן ומרוב חום ואור תגווע. תוך כדי כך יתשאלו אותך, שעות על גבי שעות יחקרו אותך, אחד יחליף את חברו, אבל איש לא יחליף אותך ולא משנה כמה עייף תהיה, וכאשר תתמוטט מרוב תשישות, הם יגרמו לך להתרומם על ידי בעיטות והצלפות שוט, ישקו אותך במי מלח וכאשר כל זה יפסיק לפעול, ינתקו לך את פרקי האצבעות בזה אחר זה, ישפכו חומצה על כפות הרגליים שלך...`
`תפסיק בבקשה, תפסיק כבר, אני לא מסוגל להקשיב לזה...`
`אתה לא רק תקשיב לזה, אתה תהיה חייב לסבול את זה, קלוגה, יום אחד, שניים, שלושה, חמישה ימים – כל הזמן, יומם ולילה, ובנוסף הם ירעיבו אותך עד שקיבתך תתכווץ לגודל של אפון. עד שמרוב כאבים תחשוב שאתה הולך למות, אבל לא תמות; בקלות כזאת הם לא משחררים את מי שנלכד בציפורניים שלהם. הם רק ימשיכו...`

הטקסט שפאלדה שם בפיו של קומיסר אשריך, דומה, לעתים זהה, לדו`חות של הוועד הישראלי נגד עינויים. ב-45 שנות הכיבוש הקימה ישראל, `בדייקנות גרמנית של פעם`, מערך עינויים משוכלל ואכזרי. מאות אם לא אלפי פלסטינים מסתובבים מוכים גופנית ונפשית מסאגת העינויים אותם עברו במרתפי השב`כ.

שישה פרקים מקדיש פאלאדה למערכת המשפט הגרמנית (פרקים 60-65), מערכת אטומה, אכזרית ומרושעת המשרתת את ממלכת הרוע במסירות אין קץ.
השופטים הם גסי רוח, מגדפים את הנאשמים כאחרוני הבריונים. מזכיר לי את מערכת המשפט בשטחים הכבושים שמשרתת את ממלכת הטרור הישראלית באותה אדיקות.
נשיא בית הדין עממי, השופט העליון פייזלר בעל הפה הנבזי, השפתיים הקשות, האכזריות ועם זאת החושניות, הסגירו אותו `כתאוותן הלהוט אחרי כל תענוגות העולם ותמיד גורם לאחרים לשלם את המחיר על כך`. על התובע פינצ`ר כותב פאלאדה בעמוד 589: `בעוד שכל מתבונן בלתי משוחד היה משווה את נשיא בית המשפט העממי פייזלר, לכלב דוברמן מרושע, הרי התובע מילא תפקיד של כלב פינצ`ר קטן ונבחן שאורב למי שהותקף על ידי הדוברמן כדי לנשוך אותו בשוק, בשעה שאחיו הגדול מחזיק אותו בגרון`.

בקלות רבה אני מזהה את מקביליהם הישראלים במערכת המשפט הצבאית, אבל גם זו האזרחית אינה נקייה מהם.

פרק 16 מוקדש לקיצה של גברת רוזנטל. היא שכנעה את בעלה זיגפריד להמתין, ולא למכור את נכסיהם בזול. אולי יבוא השינוי. בינתיים בעלה נלקח לחקירות בגסטאפו והיא מצפה לבואו. בעוד היא מחכה, ניצבים בפתח דירתה שלושה גרמנים במדים, הקומיסר רוש, עוזרו פרידריך והצעיר בלדור פרסיקה חבר בהיטלריוגנד (בתרגום מילולי נערי היטלר - תנועת הנוער הנאצית). רוש פוקד על פרידריך לקחת את `הזקנה היהודייה` למטבח ולשמור עליה. היא אמורה להילקח מאוחר יותר לחקירה. הגברת רוזנטל קופצת מהחלון לחצר הבניין אל מותה. הקומיסר רוש ובלדור מגיעים להבנה מה מותר לכל אחד מהם לקחת מהדירה של היהודייה. רכושה הפקר. הביזה מותרת. וזה מוביל אותי לכיבוש הישראלי שהפך את ביזת הרכוש הפלסטיני לחוקי, על פי הקוד הגזעני הישראלי.

שופטי ישראל, מהשלום עד לעליון, נתנו גיבוי לגירוש פלסטינים מבתיהם, כמו בשכונת שייח ג`ראח בירושלים בהסתמך על הנימוק הבעייתי שפעם היה שייך ליהודים, בעוד לפלסטינים אין זכות לקבל חזרה את בתיהם בקטמון, טלביה ומקומות אחרים. גזענות צרופה. בשטחים הכבושים אין צורך אפילו בטעון הסדוק הזה, שם הביזה של רכוש פלסטיני פרטי היא גסה ולאור היום, בין במאחזים כמו מגרון, בין בהתנחלויות ממוסדות כמו עפרה. המכנה המשותף בין שם לכאן, הוא ההיתר שהעריצות נוטלת לעצמה לבזוז את מי שהחליטו כי זכויותיו ומעמדו נחותים.
האם פירוש הדבר שהעריצות הגזענית בישראל זהה לזו הנאצית? לא. יש עדיין הבדלים. אבל יש קווי דמיון ונקודות השקה, ואלה דיים לעורר חרדה. מי שמתעלם טומן ראשו בחול.

מתקיימת זליגה מתמדת לעבר סגירת הפערים. רק לפני ימים ספורים כינס ח`כ ליכוד דני דנון את ועדת הקליטה של הכנסת לדיון שנשבה ממנו רוחם של חוקי נירנברג. הנושא ההזוי והמומצא לדיון: `תופעת חטיפת נערות יהודיות על ידי בדואים`. ארגוני טוהר הגזע כמו `יד לאחים`, משחקים תפקיד מוביל בהרעלת האוויר. צריך לשמור על טוהר היהודיות לבל תחולל על ידי ערבים. אם זה יימשך כך, לא ירחק היום שדני דנון יקיים דיון על `התופעה` לפיה ערבים משתמשים בדם של ילדים יהודים לאפיית פיתות. ישמור אותנו האל. למי שמאמין.

------------------------------------------------------------------

המציל

הבמאי והצלם ערן טורבינר הוא עתיר הישגים בתחום הסרט הדוקומנטרי. למעשה הוא היום המתעד הגדול של השמאל, ומציל מתהום הנשייה והשכחה תופעות פוליטיות שראוי כי יימנו עם נכסי צאן ברזל של התרבות הלאומית, אבל בישראל הלאומנית הקולוניאלית והגזענית הם נדחקים לקרן זווית. הסרטים של ערן שומרים על הגחלת וכאשר יגיעו ימים טובים יותר הם גם יתפשו את מקומם הראוי.

לערן חוש שישי מיוחד לאתר תנועות וארגונים באגף השמאלי של המפה הפוליטית בדקה ה-90 לפני שאחרוני המשתתפים ילכו לעולמם. זכור לטוב סרטו משנת 2006 `מדריד לפני חניתה` על הארץ ישראלים שהתגייסו לבריגדה הבינלאומית במלחמת האזרחים ספרד.

עתה השלים את הסרט `בונדאים`, סיפורו המופלא של ארגון הבונד. במשך חמש שנים ראיין את אחרוני חברי הבונד, והתוצאה, סרט מרגש עד דמעות. הבונד, ארגון פועלים יהודי סוציאליסטי, נוסד ב-1897 שהיא גם שנת יסוד הציונות. בניגוד לציונות שדגלה בפתרון טריטוריאלי, סבר הבונד כי ביתם של יהודים הוא במקום בו הם חיים והם צריכים להיאבק למען חברה שוויונית יחד עם עמיתיהם הלא יהודים.

תקופת הפריחה של הארגון הייתה בשנות ה-30 של המאה הקודמת בפולין, שעה שהיה הארגון היהודי המשמעותי ביותר, עם תנועת נוער ובתי ספר ששפת הלימוד בהם הייתה יידיש. הארגון קידם אוטונומיה תרבותית יהודית חילונית תוך אימוץ היידיש כשפת התרבות היהודית.

השואה פגעה בבונד כמו בשאר הקהילות היהודיות ומהארגון המפואר נותרו מתי מעט ששרדו את מחנות ההשמדה. שרידים אלה עשו ניסיון לקומם מחדש את הארגון, אולם פולין הקומוניסטית לא הייתה ידידותית ליהודים בכלל ולבונד בפרט. הסוציאליזם הדמוקרטי של הבונד ורעיון האוטונומיה התרבותית בה דגל, לא עלו בקנה אחד עם שלטון היחיד של המפלגה הקומוניסטית, ולא חלף זמן רב ופעילות הבונד נאסרה. מצב זה כפה על שארית יהדות פולין לעקור ממולדתם. יעדי ההגירה העיקריים היו ישראל, אוסטרליה וארה`ב.

ב-1951 הוקם בתל אביב הסניף הישראלי של הבונד. לא מכבר ציין 60 שנים להיווסדו. ותיקי הבונד מצאו שם את ביתם, ניסו לשמר את מטרות הארגון, וגם ביטאון הקימו, כמובן ביידיש.

ערן נקלע למקום ב-2006, נשבה בקסמיו והתוצאה ניכרת בסרט המקסים. איפה יש עוד אנשים כאלה, שבגיל 80 ו-90 ממשיכים להיות מחויבים לרעיון הסוציאליסטי? בסרט גילויים מעניינים, שלא היינו מודעים להם בגלל החשיפה המועטה לפרסומי היידיש של הבונד. כבר בשנות ה50 כותב ביטאון הבונד בישראל כי אל לנו להתעלם מבעיית הפליטים הפלסטינים, שהרי גם אנחנו עם של פליטים.

מיד לאחר מלחמת יוני 1967, כאשר כל הארץ הייתה תחת השפעה של טריפ ל.ס.ד קולקטיבי לרגל כיבוש השטחים, כותב ביטאון הבונד בישראל כי אל לנו להיות עם השולט על עם אחר. מעולם לא נשמעה היידיש באוזני יותר ערבה מאשר בסרט זה, אבל גם מי שלא דובר את השפה לא תיגרע הנאתו משום שתרגום עברי ואנגלי נכלל בגוף הסרט. אם הדבר היה תלוי בי הייתי מוסיף גם תרגום לערבית.

ערן עשה את הסרט בעיקר בכוחות עצמו, ללא תמיכת קרן קולנוע או ערוץ טלוויזיה בפרויקט. אנו, אנשי השמאל, יכולים להביע סולידריות עם הפרויקט של ערן על ידי רכישת הסרט ב-100 ש`ח על פי הכתובת erantor@gmail.com אם ערן יצליח למכור מספר ניכר של תקליטורים, הוא בוודאי יממן תרגום לערבית. `מיט חברשאפט`.











מפלאי סוף שנת 2011 –אבו מאזן אינו ציוני





תיעוד מרגש – הבונדאים




קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סמרטוט אדום : שולמית אלוני ז`ל , הנדון: דחיית עתירתו של מרדכי ואנונו
סמרטוט אדום : ההתנגדות שלי לאפרטהייד עלתה לי ולסגני במשרתנו
פעיל שייך ג`ראח למאסר 8 חודשים