קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - פרשנות

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

על הכיבוש (ברצינות, חלק א`) - סמי שלום שטרית



Sami Shalom Chetrit
http://www.facebook.com/sami.chetrit/posts/10151057565338150

31 July at 11:07 ·
על הכיבוש (ברצינות, חלק א`)

אתחיל מסיפור אישי. החוויות שלי ככובש. אני חש חובה להתחיל בביוגרפיה האישית שלי
ככובש. הרי אנחנו חיים בעידן בו `אובייקטיביות` ו`מדע נטול ערכים` נחשפו במערומיהם
הקולוניאליסטיים וחשוב להודות לפוקו, פאנון, דרידה, סעיד ואחרים.

חוויית הכיבוש הראשונה הזדמנה לי בגיל שבע. הייתי על פי מונחי הציונות האשכנזית
עולה חדש ממרוקו כשלוש שנים בעיירה אשדוד. ששת ימי מלחמת 1967 עברו עלינו במקלט של
בית הספר היסודי על-שם הרמב`ם. צפוף ומחניק, אבל יצאנו החוצה מידי פעם ואבי בכלל
ישן בבית ולא נכנס למקלט אף לרגע אחד. אבל לא הוגן לכנות מנקודת מבטו של ילד אז את
החווייה ההיא כחוויית כיבוש. הרי האזעקה הראשונה הכניסה את אימי לפאניקה גדולה, היא
סחבה את התיק והסל שהכינה מבעוד מועד וגררה אותי ואת אחי בריצה אל המקלט הציבורי
כשהיא מגדפת ומתפללת חליפות בערבית מרוקנית. בין הקללות אני זוכר את צירוף המלים
המרוקאיות `אש חז`נא`, כלומר, `למה לנו כל זה`, או `למה נקלענו לזה`, או `מה חיפשנו
פה`, או `למה באנו`... אנחנו הקטנים סתם נבהלנו נורא ולא היה לנו מושג מהו האסון
העומד להתרחש עלינו, למרות ששמענו כבר צפירות בימי זיכרון, אבל זו הייתה ארוכה,
עולה ויורדת ומצמיתה את הגוף והלב דקות ארוכות. דאגנו לאבא שנשאר בבית וסירב להיכנס
למקלט הלח והטחוב, אף טרם התחילו כמה מאות איש אישה, ילד וילדה, זקן וטף, להשתין
ולחרבן ולהזיע בחללו. נצמדנו לחלונות הפלדה הפתוחים ושאפנו כל טיפת אויר צח ולח של
יוני ועדכוני חדשות מאבי שהגיע לחלון מבחוץ וקרא אלינו לשאול לשלומנו. עוד לא היינו
ישראלים, או בישראל ממש - כולם דיברו מרוקאית וצרפתית מטובלות בעברית.

המלחמה חלפה כבר לאחר יומיים שלושה וכבר ידענו משידורי הרדיו שתיכף יוצאים לחגוג
ניצחון גדול. אנשים דיברו במושגים של נס אלוהי והגברים נשאו תפילות הודיה מיוחדות.
אני חזרתי לביה`ס לסיים את חודש יוני של כיתה אלף. בית הספר קיבל אותנו בלבוש חגיגי
של יום העצמאות: דגלי לאום לרוב, שרשרות של דגלי יחידות הצבא הרבות וכמובן
תמונותיהם של הגיבורים משה דיין ויצחק רבין. אני לא זוכר שלמדנו משהו בשבועיים ההם,
אבל ספגנו עמוק את אווירת החיילים הגיבורים המעטים שהכניעו את הרבים האכזריים. זאת
למרות שעוד לא ראיתי חייל אמיתי אחד בשכונת העולים באשדוד. שוטרים היו לרוב. אבא
בשיחותיו עם אחיו הבוגרים סיכם את המלחמה במלים: הערבים יחפשו נקמה, השפלה כזאת לא
תעבור בשתיקה, אבל אתה, הוא אמר לי, כשזיהה את הדאגה בעיני, לא תצטרך אפילו
להתגייס, כי יחלוף עוד זמן רב עד שיזקפו ראש. חמש-עשרה שנה לאחר מכן מצאתי עצמי
בביירות הורס ומחריב את מערב העיר על יושביה ומתהלך ברחובותיה כמו קלגס. כבשתי עיר
בירה ערבית! לא הייתי בן שבע. הייתי כבר סטודנט ואלה היו אם אני זוכר היטב המילואים
הראשונים שלי, עדיין אדם נכה בתודעתו הפוליטית. אין כובש יותר מזה מבחינת התחושה.
זו לא רמאללה או מזרח ירושלים, אלא ביירות האגדית הרחוקה של פיירוז הצעירה שאת
אלבומיה שמענו בבית בילדותי ומאז המלחמה ההיא עשאני מקשיב לשיריה אני שומע שריטות
ברקע.
אבל דווקא שם בביירות, עם כל תחושת העוצמה הכוזבת, נפל דבר בתודעתי. ידעתי שלא אשוב
כחייל לשום עיר ערבית לעולם. אחרי השחרור מהשירות סירבתי לעלות לאוטובוס הבא
לביירות. למן הרגע ההוא לא הייתה דרך חזרה. הכל התבהר לי כבמכת ברק אחת: אנחנו עם
כובש ומדכא ואני פיון עלוב על לוח השחמט. כמובן שהייתה זו רק חצי תודעה, אם אפשר
למדוד תודעה בשברים. חלפו עוד כמה שנים טובות עד שהבנתי בתודעתי התופחת כספוג יבש
וצמא שאני עצמי כיהודי ממרוקו, כמזרחי במדינת האשכנזים, אני בעצמי נתון תחת כיבוש,
נישול ודיכוי, עם האשלייה המסרסת שהעניק לי אחי האשכנזי של עוצמה כוזבת ככובש את
הערבי שכביכול דיכא אותי אתמול. כלומר הנה אתה שייך מעתה לחזקים. הבל הבלים. באו
הפנתרים לאחר ארבע שנים בלבד ורשמו את הכתובת על הקיר: `דופקים את השחורים`. אמת
פשוטה ששום תאוריה של אלפי מלים לא תצליח להעביר.

אבל אני מקדים כיבוש לכיבוש. למעשה כל שירותי הסדיר הוקדש למלאכת הכיבוש הבזויה, לא
רק בשטחים הכבושים של 1967, אלא בעיקר בגליל הערבי שבשליטה ישראלית ובתחום שיפוטה
ואזרחותה. אני, יחד עם חבריי לגרעין נח`ל חביב ותמים למראה ועוד גרעיני נח`ל נוספים
מתנועות נוער ערכיות שגדלו על פעולות ושיחות אינסופיות על אחווה, שוויון וצדק,
התחפשנו לבסיסי צבא המוכרים למי שזוכר בתואר `האחזויות נח`ל`, בהן בעיקר גידלנו
עגבניות וחסה ובלילה התמסטלנו, רקדנו והזדיינו וגם נמנמנו בעמדות השמירה מול כפרי
המשולש ערבה-דיר חנא-סכנין. תפקידנו היה לאחוז באדמה ולהעבירה הלאה לקבוצת אזרחים
שתקים עליה ישוב `לגיטימי`. זה פעל כמו מכונית גרמנית. בין תפקידינו הכובשים היו
משימות כמו אבטחת בולדוזרים שעסקו בעקירת אלפי עצי זית לפנות מקום לכבישי גישה
ליישובים האלה שבתחילה קיבלו את הכינוי הממזער `מצפורים` (לישראל מכבסת המלים
המשוכללת ביותר), וכן עסקנו באבטחת חבלני הצבא שפוצצו את אדמת הסלעים כדי לישרה
לבנייה ולסלילת דרכים יהודיות חדשות. `יהוד הגליל` כך קראו לזה, לאחר שאותו גנרל
גזען כינה את ערביי הגליל, חלקם תושביו עוד מימי החורבן וישוע, בתואר `סרטן בגוף
האומה.` אני הייתי בין החיילים שהובאו לשם לגרש את אותו סרטן מגוף האומה כשעוד לא
ידעתי דבר עצמאי או תודעתי אחד על טיבה. אבל לא אשתמש בתירוץ העלוב `רק מילאתי
פקודות.` אני אשם ובבוא היום אם אקרא לדין, אתייצב. רק לאחר כשנה שנתיים
באוניברסיטה, שם לראשונה פגשתי פלסטינים מהגליל ללא נשק על כתפי והקשבתי לפעילים
פוליטיים ולהוגים כמו ליבוביץ`, הבנתי שעסקתי בטיהור אתני ובהפקעת אדמות בשנות
השבעים המאוחרות כעשור לאחר 1967 וכשלושה עשורים לאחר 1948. אלפים כמותי זוכרים את
החווייה הזאת כחווייתם האישית אך מסופקני אם אי פעם ראו בה פעולת כיבוש, שלא לשאול
האם מי מהם התפכחו ממנה.
(ברשימה הבאה: כיבוש בין יהודים)






O




N
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

יוצאים למאחז הפורעים "הבלדים" בבקעת הירדן!
סרבנית המצפון עתליה בן-אבא נכלאה בפעם השלי
פסח במדבר - מכירים את אום אל חיראן!