קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - מאמרים ותרגומים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

ניצולי הירושימה בישראל
גדעון ספירו

סמרטוט אדום, טור שבועי, 17 בספטמבר 2012
=========================

ניצולי הירושימה בישראל

לאחרונה ביקרה בישראל משלחת של ניצולי התופת הגרעינית בהירושימה. היבקושה הם קרויים ביפן. (תרגום מילולי: אנשים שהושפעו ע`י פיצוץ). היה נוגע ללב לראות את ארבעת חברי המשלחת, שתי נשים ושני גברים בשנות ה-70 וה-80 לחייהם, מתגייסים למסע בינלאומי נגד נשק גרעיני. הם נפגשו עם חברי כנסת ממפלגת העבודה וקדימה, עיתונאים וכמובן עם פעילים נגד נשק גרעיני. הם קיימו מפגשים בירושלים, תל אביב וחיפה, הכל בביקור קצר של מספר ימים, ועל אף גילם והחום הישראלי הם עמדו במשימה בכבוד. מישראל המשיכו ליוון ומצרים באמצעות ספינת שלום יפנית.

להזכירכם: פצצת האטום הוטלה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945 בשעה 8 ו-16 דקות. מספר הנספים המיידי היה 80 אלף בני אדם וכתוצאה מהקרינה הרדיו אקטיבית גדל מספר הנספים ל- 140 אלף, למעלה ממחצית אוכלוסיית העיר באותם ימים. עוצמת ההרס הייתה אדירה והעיר למעשה נמחקה.
ארבעת הניצולים סיפרו, כל אחד בדרכו, את הקורות אותם ובני משפחתם ביום הטלת הפצצה. בדרכם השקטה הביאו את מראות הבלהה לאחר הטלת הפצצה, כאילו העולם חוזר לתקופת האבן. אחד מהם סיפר כי לאחרונה התגלה אצלו גידול סרטני בכבד, ועל פי סוג הגידול שהוא איטי מאד, הסיקו הרופאים כי מקורו בהטלת הפצצה ולכן הוכר כהיבקושה. גם 67 שנים לאחר הטלת הפצצה יש עדיין נפגעים. המסר שלהם היה ברור: פצצות אטום מסכנות את המשך קיומו של כוכב הלכת שלנו, ואם אנו חפצי חיים, יש לחסל את מצבורי הנשק הגרעיני, המונים היום 23 אלף פצצות וטילים.

פגישתם של ניצולי הירושימה עם ניצולי שואה שנערכה ב`יד ושם` הייתה מרגשת במיוחד. אין ספק, שפצצות האטום שהוטלו על הירושימה ונגסקי הן בסדר גודל של שואה. עם כל ההבדלים, והם קיימים, יש לא מעט קווי השקה בין שני האירועים, שעיקרם פגיעה המונית בלתי מובחנת בחפים מפשע, מאבקם של השורדים לחזור לחיי שגרה, הקושי של רבים לדבר על הזוועות, הכל נשמר בבטן, ומטרה משותפת שמתבטאת בסיסמה NEVER AGAIN – לא עוד הירושימה, לא עוד שואה.

השתתפותם של חברי כנסת מקדימה והעבודה וח`כ לשעבר ממרצ, בפגישה עם ניצולי הירושימה הוא אולי סדק ראשון בשבירת חומת השתיקה בנושא זה בישראל. בתחום זה הצליח השלטון ליצור חזית כמעט מקיר לקיר המונעת את העלאת נושא החימוש הגרעיני הישראלי לדיון ציבורי, והעיתונות שיתפה פעולה. עד כתיבת שורות אלו העיתונות הממוסדת הכתובה לא דיווחה על ביקור המשלחת. לעומת זאת באינטרנט שלא נתון לשליטת בעלי הון ופיקוח ממשלתי, היה דיווח. ישראל היא בית מטבחיים ליצור נשק השמדה המונית, אטומי, ביולוגי וכימי. בכך היא מהווה סכנה לעצמה, לשכניה ולעולם. נקווה שביקור המשלחת של ניצולי הירושימה תרמה ותתרום לחשיבה מחוץ לקופסת דימונה.

אי אפשר לסיים קטע זה בלי לציין לשבח את שרון דולב שהקימה ועומדת בראש התנועה נגד נשק גרעיני `על פי מקורות זרים`, שהגתה ויזמה את ביקור המשלחת, כמו גם את סדר היום. ללא מירצה, מסירותה ותושייתה, הביקור לא היה יוצא לפועל. בזמן הקצר שהתנועה קיימת הצליחה להרים מספר פרויקטים, בהן הפגנות רבות משתתפים נגד מלחמה עם איראן, ולגייס אנשים חדשים לפעילות בנושא. ועוד ידה נטויה. על נשים כמותה נאמר במקורות אשת חיל. הפרשנות שלי.

--------------------------------------------------------------------

אטמו אוזניהם ועצמו עיניהם

לקראת השנה החדשה קיים ארגון יוצאי מרכז אירופה את ועידתו הארצית ה-43. ארגון יוצאי מרכז אירופה הוקם ב-1932 על ידי מהגרים מגרמניה. זהו הארגון שיוצאי גרמניה, `היקים` כפי שכונו לימים על יד מי שאינם יוצאי גרמניה, הקימו למענם. הארגון היווה מעין בית שני ליהודים רבים שנעקרו ממולדתם. הארגון הוציא עיתון בגרמנית וסייע במידת האפשר לאלה שהתקשו להיקלט בארץ החדשה. הותיקים שבינינו עוד זוכרים `יקים` עם תואר דוקטור שעבדו בניקיון, היו נהגי מוניות או מכרו נקניקיות ברחוב. `יקים` ו`יקיות` לא מעטים התקשו לקלוט את השפה העברית, אמי למשל התקשתה בכך, וחברי הארגון דוברי הגרמנית הקלו על חבלי הקליטה.

אבי, ד`ר שמואל ספירו ז`ל, שכיהן כרופא הראשי של עליית הנוער, נקלט אבל שמר על קשר עם יוצאי גרמניה באמצעות פרסומי הארגון בגרמנית. כילד אני זוכר היטב את ביטאון הארגון שבכותרתו האותיות MB. על פי מהלך העניינים הטבעי הארגון היה צריך להיעלם משום שיוצאי גרמניה שהיגרו בשנות ה-30 של המאה ה-20 בעל כורחם בגין הדיקטטורה הנאצית, והם שהקימו את הארגון, הלכו לעולמם. אבל ראו זה פלא: הארגון חי, בועט וקיים. אנשי הדור השני השתלטו עליו, יש לו סניפים בשלוש הערים הגדולות, הוא מוציא עיתון מהודר, חציו גרמנית וחציו עברית. ראשי הארגון מדווחים על חברים חדשים שמצטרפים. לקראת הוועידה אף אני הצטרפתי לארגון, בניגוד למרבית בני הדור השני שנולדו בישראל, אני שייך למעטים שנולדו בגרמניה. הצטרפותי נבעה הן מתוך כבוד להורי, לא לנתק את השרשרת והן מתוך סקרנות, מה הם עושים שם ומהיכן המימון?

מתברר שהממסד השלטוני במובן הרחב של המושג שולט בארגון. יו`ר הנשיאות הוא ראובן מרחב, מי שהיה מראשי המוסד ולאחר מכן מנכ`ל משרד החוץ, וכיום יו`ר ועידת התביעות, הגוף שמתיימר לייצג את היהודים שנרצחו בשואה ולא נמצאו להם יורשים. ואכן ועידת התביעות הגיעה להסכם עם גרמניה כי כל רכוש יהודי שלא ימצאו לו יורשים, הכסף ילך לארגון. יש הרבה כעס על הגוף הזה, על המיליונים למשכורות עתק, משרדי פאר, לעורכי דין מפולפלים שעשו קופה יפה על חשבון הנספים, במקום לנתב את הכספים האלה לסיוע לניצולי שואה החיים במצוקה קשה. ועידת התביעות דוחה את ההאשמות וטוענת כי היא פועלת לפי המנדט שניתן לה שכולל סיוע לניצולים נצרכים.

בכל החגיגה הגדולה של כספים מגרמניה לא נגרע חלקו של ארגון יוצאי מרכז אירופה, והוא שולט על תקציב של מיליונים שבאמצעותם משלמים שכר עבודה לעובדי הסניפים, ולפי הפרסומים בביטאון הארגון `יקינתון` מחלקים מלגות לסטודנטים, מסייעים לבתי אבות של הארגון ועוד.

עורך ה`יקינטון` הוא מיכה לימור, גימלאי הטלוויזיה הישראלית. כששאלתי אותו אם יאות לפרסם גם דברי ביקורת על המתרחש בישראל ובשטחים הכבושים, ענה לי כי `אנחנו עיתון ציוני`, כשהשבתי לו כי אכתוב בלי להזכיר את הציונות, ענה לי כי אם הביקורת תהיה עדינה, יש על מה לדבר. עיון בעיתון האחרון מחזק את הרושם כי מדובר בעיתון שאינו מרגיז אף אחד. יש בו הרבה נוסטלגיה, והחלק הפוליטי מופקד בידי ראובן מרחב ודומיו.

חזרה לוועידה. במסגרת הדיון הכללי בהצעות השונות שעמדו להצבעה, הצעתי שהוועידה תקבל החלטה המגנה את יחסה של ישראל לפליטים, אותם 20 פליטים שישבו צמודים לגדר במשך שבוע בחום הנורא בסיני, כולל אישה בהריון, וישראל הקשתה עורפה, מנעה מהם אוכל, הצבא סיפק מים במשורה, האישה הפילה והפליטים נאלצו לחזור למצרים ואיש אינו יודע מה עלה בגורלם. האגודה לזכויות האזרח ועמותת רופאים לזכויות אדם קבעו שישראל פעלה בניגוד לאמנות בינלאומיות שהיא חתומה עליהן.

אנחנו כולנו פליטים ובני פליטים, אמרתי לצירי הוועידה, ואני רואה חובה מוסרית לתבוע מוועידה של פליטים ובני פליטים לגלות סולידריות עם פליטים מבקשי מקלט. הצעתי נדחתה כמעט פה אחד תוך השמעת צעקות רוגז כלפיי, לא קלטתי את כולן, אבל בני ה`יקים` התגלו כאן כחבורה של אפסים והוכיחו כי לא למדו דבר מההיסטוריה שלהם, ליבם גבה, אימצו את הגזענות והאטימות ממנה ברחו הוריהם וגם כמה מבאי הוועידה, כמוני.

יש `יקים`, שהלכו לעולמם, שמתהפכים בקבריהם לנוכח החלטת הוועידה לדחות את הצעתי. הפרופסורים מרטין בובר וארנסט סימון, עו`ד מרדכי וירשובסקי הם שלושה מרשימה ארוכה של בעלי מצפון שהיו זועקים את זעקת העובר שלא שרד את הרעב והצמא שממשלת ישראל וצבאה כפו על אמו ועל כן לא היה ביכולתה להזינו.

----------------------------------------------------------------

שופט שנפל ברשת הכיבוש

לפני 4 וחצי שנים פלשו מתנחלים לבית גדול בחברון בטענה כי רכשו אותו מבעליו הפלסטיני. המתנחלים, שכל השהות שלהם בשטחים הכבושים היא בלתי חוקית והם בבחינת פולשים פושעים, גילו חוש הומור מקאברי ונתנו לבית את השם בית השלום. מתנחלים ושלום – היש ניגוד גדול יותר? העיתונות גילתה הפעם גישה יותר מציאותית ולא קנתה את יומרת הכזב של המתנחלים ואימצה את השם `בית המריבה`. בעל הבית טען כי לא מכר וכך נוצר מוקד חיכוך חדש בין היהודים הפולשים לבין הפלסטינים תושבי המקום.

שר הביטחון החליט כי הבניין יפונה מהמתנחלים ואלה פונו בפעולה מהירה של המשטרה.
המתנחלים פנו לבית המשפט המחוזי בירושלים כדי שזה ייתן פסק דין המאשר כי הבית נקנה כדין והמתנחלים הם הבעלים. חלפו קרוב לחמש שנים והמתנחלים עולזים: שופט בית משפט המחוזי בירושלים משה בר-עם פסק כי העיסקה כשרה וכי טענת בעל הבית הפלסטיני כי ביטל את העיסקה ברגע שהתברר לו כי החברה שניהלה את המו`מ מייצגת את המתנחלים, היא שקרית. השופט קנס את בעל הבית הפלסטיני, פאיז רג`בי תושב חברון, ב-50 אלף ₪ הוצאות משפט.
עד כאן עיקרי הסיפור כפי שפורסם ב`מעריב` מיום שישי 14.9.2012 !

השופט משה בר-עם הוא או תומך בכיבוש ובמתנחלים ועל כן החליט לטובתם, או שהוא תמים שנפל ברשתם של סוחרי קרקע מפולפלים, או שהוא טמבל חסר דעה ומידע שהמתנחלים מפעילים אותו כמו בובה על חוט. (אפשרות קלושה, אבל אין להתעלם ממנה).
אני מניח שמדובר באיש אינטליגנטי שנפל קורבן לשיטות שקר ומרמה המאפיינים את שוד הקרקעות שמבצעים המתנחלים בשטחים הכבושים.
כי זאת עליו לדעת: אין עיסקה כשרה בין כובש ונכבש. הכובש בעל העוצמה וזכויות היתר לא מנהל עסקים כשרים עם בני העם הכבוש החיים תחת מגפי צבא כיבוש בתנאי אפרטהייד וללא זכויות אדם בסיסיות. כדי שעיסקה תהיה כשרה, היא חייבת להיעשות בין שני בני אדם חופשיים בעלי זכויות שוות, או אז העיסקה עומדת בתנאי סף של חברה דמוקרטית.
במלים אחרות: דינה של העיסקה להתבטל.

------------------------------------------------------

עיתונות בנפילה

העיתונות, בעיקר הכתובה, אבל גם חלק מהאלקטרונית, נתונה בקשיים. עיתון `מעריב` שהיה שייך לשדרה המרכזית של העיתונות בישראל, עומד בסכנת סגירה. הטייקון נוחי דנקנר שקנה אותו לא מזמן, נקלע לקשיים ומנסה למכור אותו. 2000 עובדי העיתון עלולים למצוא עצמם זרוקים לרחוב. עתה מתברר כי הבעלים של העיתון, דנקנר ולפניו נמרודי, לא העבירו לקרנות את כספי הפנסיה והביטוח הלאומי. החוב לעובדים רק בסעיפים אלו מגיע לכמה עשרות מיליונים. זהו שוד לאור היום. כתבי `מעריב` שירתו בנאמנות את הבעלים בתומכם בהפרטת כל דבר שזז. עתה הם לומדים על בשרם את הצד הבזוי , גניבה של ממש, של בעלים פרטיים שעה שנתקלים בקשיים.

`מעריב` הוא לא העיתון שלי. הוא פנה חזק ימינה. העיתון הפך לבמת הסתה מקרתיסטית נגד השמאל, ערבים וזכויות אדם.

בן דרור ימיני שעורך `מעריב` העמיד לרשותו בכל יום שישי שני עמודים הוא היום התליין של השמאל. הוא הגרסה הישראלית לז`דנוב הסובייטי שקבע מי כשר ומי למחנות. אליו מצטרפים לעתים קרובות בן כספית, אראל סג`ל וקלמן ליבסקינד. ואילו העורך, ניר חפץ, היה עד לפני זמן לא רב האחראי על מערך ההסברה של ראש הממשלה נתניהו. הפיתוי לא לראות אותם בעיתונות הכתובה הוא גדול, אבל בשיקול קר ודמוקרטי מוטב שהעיתון ימשיך להופיע, גם אם הוא מעורר כיום שאט נפש בקרב שוחרי זכויות אדם, אלו דעות שזכאיות ליהנות מחופש הביטוי, וגם, בל נשכח, עיתון יכול לשנות קו ולהשתנות. וחוץ מזה יש לתמוך בעובדים ובדרישותיהם מהבעלים לשלם להם את חובותיו.

---------------------------------------------------------

שנה טובה?

עוד שנה חלפה ואנו עומדים בפתח שנה יהודית חדשה. השנה שחלפה הייתה טובה? קריאה בטוריי לא מובילה למסקנה זאת.
תקופת החגים ולקראתם הם תור הזהב של עמותות החלוקה למיניהן. במקום שהממשלה תדאג שלכל אזרח יובטח קיום הוגן, היא מותירה מאחור משפחות מצוקה ומטילה על העמותות להיות גמ`חים. אלה משנוררים מהציבור ואז מתברר שיש מנהלי עמותות חלוקה שמרוויחים משכורות עתק, שחיתות במרעה.
הפסקתי לתרום לעמותות החלוקה ואני מסתפק בתרומותיי הצנועות לארגוני זכויות אדם.
אני מאחל לכל קוראיי ולמבקשי המקלט שנה יותר טובה.

קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סמרטוט אדום : שולמית אלוני ז`ל , הנדון: דחיית עתירתו של מרדכי ואנונו
סמרטוט אדום : ההתנגדות שלי לאפרטהייד עלתה לי ולסגני במשרתנו
פעיל שייך ג`ראח למאסר 8 חודשים