קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

סיפור הזוועה שאינו נגמר – סברה ושתילה 30 שנה אחרי
סוניה קארקר
counterpunch
16.09.12
http://www.counterpunch.org/2012/09/16/the-massacre-at-sabra-and-shatila-thirty-years-later/



זה אירע לפני שלושים שנה – 16 בספטמבר 1982. טבח כה נוראי שאלו היודעים עליו אינם מסוגלים לשכחו. הצילומים מהווים זכר לזוועה- חרוכים, קטועי ראשים, גוויות שצניעותן מחוללת, ריח הבשר המרקיב, עדיין מבחיל עבור אלו הזוכרים אותו מאז נרתעו ממנו לפני אותן שנים רבות. עבור הקורבנות וקומץ הניצולים, הייתה זו שואה שארכה 36 שעות נטולות רחמים. זה היה מכוון, מתוכנן ומפוקח. אולם עד יום זה הרוצחים לא נענשו.
סברה ושתילה – שני מחנות הפליטים בלבנון – היו זירות הטבח המתוכנן הזה. הראשון כבר איננו והשני הינו מזכרת רפאים ואימה לאי האנושיות של האדם לגברים, לנשים ולילדים – או ביתר דיוק, חוסר האנושיות של אלו שפעלו לפי רצונה של ישראל וחוסר האנושיות של העולם שהשים עצמו שלא היה שם דבר משמעותי. היו שם עדים בין לאומיים, רופאים, אחיות, עיתונאים – שחזו במראות המזוויעים והשתדלו מאז לתארם לעולם - אך ללא הועל.

כל אחד מהמעשים שם היה ברברי דיו על מנת לעורר פחד ובוז. זו הייתה אכזריות אנושית ברמה הנוראית ביותר וד`ר אנג סווי צ`אי היתה עדת ראייה כשעבדה עם עמותת הסהר האדום הפלסטיני בטיפול בגוססים ובפצועים שבין ההרוגים. מה שחזתה בו היה מעבר לכל דמיון עד כדי שמעשי הזוועה שבוצעו צריך שיובחנו ביניהם רק על מנת להתחיל להבין את חומרת הפשעים . [1]

אנשים שעונו. גופות מושחרות שריחן כשל בשר צלוי מעוצמת ההלם החשמלי שעיוות את גופם טרם שליבם קרס – חוטי החשמל עדיין מלפפים את גפיהם נטולות החיים.
אנשים עם בתי עיניים חלולים. פרצופים לא מזוהים משום החללים הפעורים שהטילו אותם לעלטה טרם חייהם הסתיימו למזלם.

נשים שנאנסו. לא פעם אחת – פעמיים, שלוש, ארבע פעמים – חוללו באופן מזוויע, רגליהם פושקו לרווחה ללא בושה, אף ללא פיסת בד שתצניע את כבודן ברגע המוות.
ילדים שפוצצו בדינמיט בעודם בחיים. חלקי גופות כה רבים שנקרעו מגופיהם הזעירים, בלתי אפשרי לדעת למי היו שייכים – רק ערימות של גפיים מדממות בין הראשים המוטלים בתוך שלוליות דם.
משפחות שהוצאו להורג. דם, דם ועוד דם שניתז על קירות הבתים היכן שמשפחות שלמות נרצחו בגרזנים בלהט שכרון הדם, או שהועמדו מול הקיר באופן היותר מקובל.

היו שם גם כתבים שהגיעו מייד עם תום טבח עמוסים בתיאורי אימים לספר, אך לא אחד מאלו הגיע לכלל זעקה בכותרות הראשיות שהיו צריכות לגרום למחוקקים לתבוע תשובות מיידיות. מה שראו הוביל אותם לחבר דיווחים הלומי-קרב שמאז התפוגגו בארכיונים, אך נותרו לא פחות מטרידים גם כיום. דיווחים אלו צריכים להיבחן בנפרד עבור כל מקרה, שכן אחרת יוכללו כמוות קולקטיבי בודד במקום ההתעללות והרצח השיטתיים של הבודדים, בני אנוש תמימים.

נשים שנורו בעת שבישלו במטבחיהן.[2] גופו נטול הראש של תינוק מחותל, שרוע סמוך לשתי נשים מתות.[3] פעוט, רגליו הזעירות משוחות בדם, שנורה בגבו בקליע בודד.[4] תינוקות שחוטים, גופיהם משחירים כשהם מתפוררים, מושלכים בערימת אשפה לשם נגרפו בעזרת ציוד הנדסי של הצבא הישראלי, ובקבוקי וויסקי מרוקנים פזורים.[5] גבר זקן מסורס, זבובים מקובצים על מעיו השפוכים.[6] ילדים שגרונותיהם בוצעו [7], ערימות גופות נפוחות המרקיבות בחום – ילדים שנורו מטווח אפס.[8] היותר משתקים מכל אלו היו זיכרונות הניצולים שחוויותיהם היו כה טראומטיות עד כי רק להעלותם היה מכאיב מעבר לכל דמיון. ניצול אחד, נוהד סרור, 35, תאר: נשאתי את אחותי התינוקת בת השנה והיא זעקה ` מאמה! מאמה!` ואז פתאום דממה. הבטתי בה ואז מוחה נשר מראשה על זרועי. הבטתי באדם שירה בנו. לעולם לא אשכח את פניו. ואז חשתי בשני קליעים חודרים לכתפי ולאצבעי. צנחתי. לא אבדתי את הכרתי. אך העמדתי פני מת`.[9]

סטטיסטיקת ההרוגים אינה אחידה, אך אפילו על פי המקורות הישראלים, הספירה הרשמית מנתה 700 הרוגים, אולם באותה העת העיתונאי הישראלי אמנון קפליוק טען שהמספר הנכון הנו 3500.[10] הסהר האדום הפלסטיני העריך שהמספר הינו מעל 2000.[11] אך המספרים לחוד, אלו מיאנו ולא היו מסוגלים לטשטש את מה שהינם ללא ספק פשעים נגד האנושות.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר, רוברט פיסק, הכתב שהיה מהראשונים שהגיעו לזירת הטבח, אמר: `לו טבחו הפלסטינים 2000 ישראלים לפני 15 שנה, האם משהו מטיל ספק שבבוקר זה העיתונות והטלוויזיה ברחבי העולם היו זוכרים מעשה כה נוראי? אולם, השבוע, אף לא עיתון אחד בארה`ב – ובבריטניה כנ`ל – הזכירו את יום השנה של סברה ושתילה.[12]
30 שנה לאחר מכן - דבר לא השתנה.

ההתפתחויות הפוליטיות

מה שאירע צריך להיבחן על רקע לבנון שהצבא הישראלי פלש אליה רק חודשים מספר לפני כן, כביכול כ`תגובה` לניסיון הרצח של השגריר הישראלי בלונדון ב 4 ביוני 1982. ישראל ייחסה את ניסיון ההתנקשות לארגון השחרור הפלסטינאי (אש`ף) של ערפת ששכן אז בבירות. אך למעשה היה זה ארגון יריב שבראשו עמד אבו-נידל. ישראל חפצה לדחוק את אש`ף מחוץ ללבנון וב 6 ביוני 1982, פתחה במתקפה הרסנית על האוכלוסייה הלבנונית והפלסטינית בחלקה הדרומי של לבנון . נתוני האבידות על פי ממשלת לבנון היו 19000 הרוגים ולמעלה מ 30000 פצועים, אם כי נתונים אלה רחוקים מלהיות מדויקים משום קברי ההמונים והגופות שנקברו מתחת להריסות.[13]

ב 1 בספטמבר הושגה הפסקת אש בסיוע תיווכו של השליח האמריקאי פיליפ חביב, וערפת ואנשיו מסרו את נשקיהם ופונו מבירות תוך קבלת ערבויות מארה`ב שהאזרחים שנשארו מאחור במחנות יוגנו ע`י כוח שלום רב לאומי. ערבות זו לא מולאה והוואקום שהתהווה, סלל מייד לאחר מכן את הדרך לזוועה.

מיד לאחר שפונה הכוח הרב לאומי לשמירת השלום שר הביטחון הישראלי אריאל שרון החל במבצע לשרש כ-`2000 טרוריסטים` שטען שעדיין הסתתרו במחנות הפליטים סברה ושתילה. לאחר שהקיף באופן הרמטי את המחנות עם טנקים וחיילים, שרון פקד להפגיז את המחנות וההפגזה נמשכה כל אחר הצהרים ולתוך ליל ה 15 בספטמבר, והשאיר את `טיטוא` המחנות למיליציה הלבנוניות הימנית הנוצרית, ה`פלנגות`. למחרת, הפלנגיסטים שאומנו וחומשו ע`י הצבא הישראלי – נכנסו למחנות והחלו לטבוח באזרחים הלא חמושים בעוד הגנרל ירון הישראלי ואנשיו צופים בכל הפעילות. יותר מזוויע, הצבא הישראלי דאג שלא תהא הפוגה בהרג במשך 36 השעות הבאות, והאיר את הלילה בנורי תאורה והידק את המצורמסביב למחנות ע`מ להבטיח שאף אזרח לא ימלט מהטרור שהותר ריסנו.

תחקירים, אישומים והתחמקות ממתן דין

למרות שוועדת קהאן הישראלית לא מצאה אף ישראלי שהייתה לו אחריות ישירה, עדיין קבעה כי שרון נשא `באחריות אישית משום שלא נקט באמצעים למניעת או הפחתת סכנת הטבח לפני ששילח את הפלנגות לתוך המחנות`.

לפיכך, במעין יציאה לידי חובה, המליצה כי ראש הממשלה ישקול להעבירו מתפקידו.[14] שרון התפטר אך נותר כשר ללא תיק והצטרף לשתי וועדות כנסת: לביטחון ולעניינים לבנוניים. אין ספק, כפי שחומסקי גורס, ש`הוועדה לא כוננה לבעלי נטיה לאמת ולכנות`. אולם היא אכן קידמה תמיכה אמריקאית לישראל בקונגרס האמריקאי ובציבור.[15] מצב זה הצריך וועדת חקירה בינלאומית בהנהגת שון מקברייד, ע`מ לקבוע שישראל הייתה `אחראית ישירות` משום שהמחנות היו באחריות הכוח הכובש.[16] עדיין, למרות קביעת האו`ם שהפעולה הזוועתית מהווה `טבח קרימינאלי` וכי הוותה `רצח עם`[17], אף אחד לא נתבע.

רק ב 2001 הוגשה בבלגיה תביעה ע`י ניצולים מהטבח וקרובי הקרבנות, נגד שרון בטענת אחריותו האישית. אולם בית המשפט לא אפשר `שיפוטיות אוניברסאלית` – עקרון שכוונתו למנוע הענקת מקלט לפושעי מלחמה ולאפשר את שפיטתם במדינות רבות. המקרה זכה בערעור והותר לערוך משפט, אך ללא שרון שכבר הפך לראש ממשלה ועל כן זכה בחסינות. התערבות ארה`ב גרמה לכך שהפרלמנט הבלגי סירס את חוק השיפוט האוניברסאלי, ועד שנוסד בית הדין הבינלאומי הפלילי בהאג בשנה שלאחר מכן, כבר לא היה ניתן להביא לדין את האחראים לטבח סברה ושתילה משום שתקנות בית הדין לא כללו הבאה לדין בגין פשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות או ג`נוסייד - אם קדמו ל 1 ביולי 2002. כך שלא שרון וגם לא מבצעי הטבחים בפועל נתנו את הדין בגין פשעיהם הנוראים.

התמונה הגדולה

הזמן הממושך שחלף מאז נעשו מעשים אלו אינו חייב למנוע את חשיפת האמת. למעלה מ 60 שנה לאחר זוועות הנאצים נגד יהודי אירופה, העולם עדיין אבל וזוכר, ומקים מצבות ומוזיאונים לאותה שואה אלימה. כיצד בוצעו, עבור מי הם בוצעו ולמען כמה, לא עושה את הפשעים יותר או פחות מזוויעים. לא ניתן להצדיקם אפילו לנוכח התירוצים הנמרצים של המדינה האחת - שעל אנשי המדינה האחרת להיענש, וחמור מכך, שהנם בני אנוש נחותים וחסרי ערך. זה מוביל את כולנו לשאלה: על פי שיפוטו של מי החלטות אלו מתקבלות וכיצד אפשרי שבכלל פשעים כאלו יוצדקו?

הזוועות שבוצעו במחנות סברה ושתילה ראויות להיכלל בהקשר הג`נוסייד המתמשך בעם הפלסטיני. דו`ח מקברייד מצא כי זוועות אלו `לא היו בלתי קונסיסטנטיות עם הכוונות היותר בסיסיות של ישראל להכרית את שאיפותיהם הפוליטיות של הפלסטינים ואת זהותם התרבותית.`[17] מאז דיר יאסין והטבחים האחרים ב 1948, אלו ששרדו הצטרפו למאות אלפי הפלסטינים שנמלטו משרשרת הטבחים שבוצעו ב 1956, 1967, ובפלישה ללבנון ב 1982. ההרג נמשך עד היום, האחרון היה טבח עזה ב 2008-2009 – התקיפה חסרת הרחמים שנמשכה 3 שבועות ופערה פצע ממאיר שאינו נרפא, כשתושבי עזה מוענשים ע`י מצור בלתי אפשרי השולל מהם את זכויותיהם היותר יסודיות.

וכך, קורבנות וניצולי הטבח בסברה ושתילה הצטרפו לנכבה המתמשכת של הנטבחים, המנושלים, המגורשים והמנודים – תבנית הטיהור האתני המיושמת ע`י התכנית הציונית לאיין סופית ולעולמים את החברה הפלסטינית ואת בניה.

זו הסיבה שעלינו לזכור את סברה ושתילה, שלושים שנה אחרי.


סוניה קרקאר הנה המייסדת השותפה של `אוסטרלים למען פלסטין AFP) ), קבוצת תמיכה המעניקה את קולה למען הפלסטינים בכל רבדיה של החברה האוסטרלית, ועורכת האתר http://www.australiansforpalestine.com



[1] Dr Ang Swee Chai, “From Beirut to Jerusalem”, Grafton Books, London,
1989

[2] James MacManus, Guardian, 20 September 1982

[3] Loren Jenkins, Washington Post, 20 September 1982

[4] Elaine Carey, Daily Mail, 20 September 1982

[5] Robert Fisk, “Pity the Nation: Lebanon at War”, London: Oxford
University Press, 1990 [6] Robert Fisk, ibid.

[7] Robert Fisk, ibid.

[8] Robert Fisk, ibid.

[9] Lebanese Daily Star, 16 September 1998

[10] Amnon Kapeliouk, “Sabra & Chatila – Inquiry into a Massacre”, November
1982

[11] Schiff and Ya’ari,, Israel’s Lebanon War, New York, Simon and Schuster,
1984,

[12] Robert Fisk, Fifteen Years After the Bloodbath, The World turns its
Back, shaml.org, 1997 [13] Noam Chomsky, “The Fatal Triangle” South End
Press, Cambridge MA, p.221

[14] The Complete Kahan Commission Report, Princeton, Karz Cohl, 1983, p.
125 (Hereafter, the Kahan Commission Report). [15] Chomsky, ibid.
p.406

[16] The Report of the International Commission to Enquire into Reported
Violations of International Law by Israel during Its Invasion of the
Lebanon, Sean MacBride, 1983 (referred to as the International Commission of
Inquiry or MacBride report) [17] United Nations General Assembly
Resolution, 16 December 1982

[18] MacBride report, ibid. p.179



ד נ
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

הקרן החדשה חייבת להגיש תביעת דיבה נגד נתניהו
התרבות היהודית נלקחה בשבי
הפיגוע הכי גדול בירושלים