קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - מאמרים ותרגומים

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

האם מותר לגרמני לבקר את ישראל?
גדעון ספירו

סמרטוט אדום, טור שבועי,17 באוקטובר 2012
===========================

האם מותר לגרמני לבקר את ישראל?

לפני מספר שנים הייתי במסע הרצאות בגרמניה אליה הוזמנתי על ידי האגודה הגרמנית לזכויות האדם. המשתתפים במפגשים איתי היו בעיקר גרמנים, מרביתם מדור הביניים שלא השתתפו במלחמה. פה ושם היו גם יהודים. הקהל היה ברובו ליברלי עם נטיות שמאליות מאד מתונות, באזור המפלגה הסוציאל דמוקרטית. מאחר ואני מדבר בשפה אחת בכל העולם, הרי גם בגרמניה לא הסתרתי את ביקורתי הנוקבת על מדיניות ממשלת ישראל. מתחתי ביקורת על הכיבוש, ההתנחלויות, הגזענות, היחס המביש למהגרי עבודה, אפליית האזרחים הערבים, ועוד. בכל מפגש כזה היו גרמנים שנדהמו מביקורתי, גם משום שמעולם לא נפגשו עם ישראלי שוחר זכויות אדם, ואחרים משום שכגרמנים סברו שהם צרכים ללכת על קצות האצבעות, ככל שמדובר בישראל, אחרת יואשמו מיד באנטישמיות, שבגרמניה של היום זהו כתם ודומני גם פשע.

בכל המפגשים עלתה השאלה האם מותר לגרמנים, לאחר השואה, לבקר את ישראל? האם כל עוד דור ניצולי השואה חי עימנו, יש לגרמניה, על פי הדעה המקובלת בישראל, רק תפקיד אחד: לתמוך ללא סייג בישראל בכל המישורים, הכלכלי, הצבאי והדיפלומטי. אמרתי להם שאינני רב המחלק היתרים. כל אחד מהם רשאי לעשות את אשר הוא חושב לנכון. אבל אומר לכם את דעתי: גרמני שאינו מכחיש שואה, נאבק בגרמניה נגד גזענות ושנאת זרים, פעיל בארגוני זכויות, אדם כזה בא בידיים נקיות והוא לא רק רשאי לבקר את ישראל אלא מחובתו לומר לממשלת ישראל ותומכיה כי לא הפיקו את לקחי השואה זולת פולחן הכוח. כגרמני המחויב לדמוקרטיה וזכויות אדם אני רשאי לומר לישראל אל תפרו זכויות אדם, תראו לאן זה הגיע אצלנו, צאו מהשטחים. ובאותה עת גם לבקר את ממשלת גרמניה על תמיכתה הגורפת בישראל הגרעינית והקולוניאלית.

אני חוזר לרגע לימינו. זו הסיבה שתמכתי לא רק בתוכן הביקורת של גינתר גראס אלא גם בזכותו לומר זאת.
גינתר גראס אומר בשירו `דברים שיש לומר` כי הוא מתאפק להוציא החוצה את מה שהוא מחזיק בבטן זמן רב, שהרי מדובר בישראל שיש לה חסינות כמעט מלאה מביקורת גרמנית. יש גרמנים אמיצים שמוכנים להתמודד עם מי שיכפישו אותם בגין הביקורת שמתחו על ישראל. הקהילה היהודית מנהלת בעניין זה מסע טרור שנועד להשתיק את המבקרים. התופעה של גרמנים שליבם מר על ישראל אבל התאפקו לא להוציא את הדברים החוצה, מוכרת לי מהמפגשים בגרמניה. בעקבות הרצאתי היו תמיד בקהל מי שסברו שזה הזמן להוציא הכל החוצה והם ממש התפוצצו על ישראל, ניכר היה שהשתחררו ממועקה רצינית. מרביתם הגדירו את ישראל כנאצים החדשים.

כאן נאלצתי להתערב. אמרתי להם: שמעתם את ביקורתי. לא הסתרתי מכם דבר, לא ייפיתי את המציאות. יש קווי השקה בין כל צבאות הכיבוש: דיכוי אכזרי של אוכלוסיה אזרחית, התעמרות בעם הנכבש, שרירות, מעצרי שווא המוניים ללא משפט, עינויים ועוד. בהקשר זה ובהקשרים נוספים אפשר לדבר על תהליך של נאציפיקציה שעובר על החברה הישראלית. ישראל אינה מדינה נאצית בגלל שאין בה מחנות השמדה (לפי שעה) והיא אינה בעלת תיאוריית גזע לפיה יש להשמיד את כל הערבים. יש בודדים המאמצים את תורת הג`נוסייד בנוסח ספר יהושע ומנסים לתרגמה לתוכנית פעולה פוליטית, אבל ישראל כמדינה טרם אימצה אותה.

זה מחזיר אותי לסוגיה הנתונה במחלוקת חריפה: האם יש מקום לערוך השוואות בין ישראל לגרמניה הנאצית. כתבתי בנושא לא מעט, ולאור רגישותו והמחלוקת סביבו, אני מוצא לנכון לחזור על הדברים.
קיימות שתי אסכולות בסוגיה זו. לפי אסכולה אחת, אסור להשוות. כל השוואה כזו עושה חסד עם גרמניה הנאצית, וגורמת לעוול ודה לגיטימציה של ישראל. השואה הייתה ביטוי לרע המוחלט, פלנטה אחרת, כמאמרו של סופר השואה ק.צטניק.

האסכולה השנייה, עליה אני נמנה, אומרת, שלא רק אפשר להשוות, אלא חובה לעשות זאת כאשר הדבר מתבקש. לעולם לא תעשה השוואה כוללנית אלא תמיד בהקשר רלבנטי, כפי שעשיתי בשעתו בין העינויים שגרמו למותה של חנה סנש לבין העינויים במרתפי השב`כ שגרמו למותו של עבד חריזאת. המשטר הנאצי לא היה פלנטה אחרת, אלא מעשה ידי אדם, שיש ללמוד ולהפיק לקחים. אסכולה זו שמה דגש על תהליך ההידרדרות של גרמניה מרפובליקת ויימאר הדמוקרטית לעבר דיקטטורה נאצית, התנהגות הממסדים השונים, אקדמי, כנסייתי, כלכלי, כמו גם המוני העם, שנעו בין שיתוף פעולה לעמידה מהצד.

ישראל נמצאת באחד משלבי השחיקה הדמוקרטית
שאפיינו גם את רפובליקת ויימאר. הכיבוש נמשך והברוטליות שלו חודרת לתחומי מדינת ישראל. הכנסת היא ימנית ומחוקקת חוקים טוטליטריים מהולים ברוטב של גזענות. המפלגות `ישראל ביתנו` בראשות המתנחל אביגדור ליברמן, `האיחוד הלאומי`, מפלגה אשר כל נציגיה בכנסת מתנחלים מהימין הקיצוני בראשות המתנחל יעקב כ`ץ, `הבית היהודי` בראשות זבולון אורלב, ש`ס החרדית בראשות ההומופוב והקסנופוב אלי ישי וחלקים של הליכוד בראשות המתנחלים משה פייגלין וזאב אלקין, הם ותומכיהם מהווים תשתית פוליטית ממנה עשויים לצאת קברני שיירי הדמוקרטיה שעוד נותרו בתחומי הקו הירוק. הגזענות שלהם נהנית כבר כיום מתמיכת רוב העם, ויש נכונות לחקיקת חוקי אישות ואזרחות בסגנון חוקי נירנברג.

אסיים בשני ציטוטים שמחזקים לדעתי את אסכולת ההשוואה.
פרופסור דן בר-און ז`ל שהיה ראש המחלקה לפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, חקר את החברה הגרמנית והישראלית, כיהן במשך שנתיים כפסיכולוג צבאי, כתב את הדברים הבאים: `אני מודע להבדל המהותי בין דיכוי האינתיפאדה על ידי הצבא הישראלי ובין ההרג השיטתי של מיליוני יהודים במהלך השואה, אשר נועד להכחיד את הגזע היהודי. אולם מתוך העיסוק בשני התחומים למדתי כי ברמה של מנגנונים פסיכולוגיים וחברתיים בסיסיים שמשפיעים על כולנו, קווי הגבול אינם כה חדים וברורים כפי שהיינו רוצים להאמין` ובהמשך הוא כותב: `מאחורי כל פושע בשואה היו לפחות תשעה עומדים מן הצד במקומות שונים בחברה: מנופף הדגל בהמון, קוראי הסיסמאות נגד יהודים, הקהל שהביט בגירוש ולא הגיב, אלו אשר נהנו מרכושם של המגורשים....בלי תפקידם הפעיל או הפאסיבי של אלו ועד רבים אחרים, המחוללים לא היו יכולים לבצע את תוכניתם. בהקשר זה הטענה שלי היא שמעשי העוולה שנעשו על ידי הפלוגה המתוארת במאמר של אליצור וישי קרין (כפי שפורסמו בספר `כתם של עננה קטנה: צבא וחברה באינתיפאדה`) ומעשי עוולה אחרים שהתרחשו בתקופת האינתיפאדה ולאחריהן, לא היו יכולים להתבצע אם הציבור הישראלי היה מקדיש תשומת לב מלאה לדברים שקורים תחת שלטון הכיבוש` (לקוח ממאמרה של הסופרת אילנה המרמן שכתבה ביקורת על הספר ב`הארץ ספרים` 10 באוקטובר 2012)

הנה לנו דוגמה של חוקר מהמעלה הראשונה, שזכה בלא מעט פרסים, שיודע להבחין בין השונה שאינו ראוי להשוואה לבין הדומה הראוי להשוואה. ואכן, הרעה החולה שאיפשרה למחוללים לבצע את פשעיהם, כאן כמו שם, הוא העמידה מן הצד, שיתוף הפעולה של רוב העם עם מעשי עוולה. זה מה שאיפשר לשואה להתרחש וזה מה שמאפשר לכיבוש בן 45 השנים להחזיק מעמד. כאשר פרופסור בר-און מזכיר את הגרמנים שנהנו מרכושם של המגורשים, האם זה לא מזכיר את היהודים שבזזו רכוש של פלסטינים שבחלקם גורשו ובחלקם נסו בבהלה מאימי המלחמה ב-1948. והאם זה לא מזכיר את חלוקת הוילות הפלסטיניות, בקטמון, טלביה, המושבה הגרמנית, ואלה רק דוגמאות מירושלים,למקורבים לשלטון?

טור זה החזיר אותי 12 שנה אחורה לספר `אזרחים על תנאי, יהודי גרמניה - פרקי זיכרונות 1780 - 1945` בהוצאת מוסד ביאליק ומכון ליאו בק) , בספר הזה משתתף גם אבי ד`ר שמואל ספירו ז`ל, שפירסם זיכרונות נעורים. הספר פורסם במקור בגרמנית ותורגם לעברית. בביתי מצויים המקור והתרגום.
שמרתי את ביקורתו של פרופסור משה צימרמן על הספר שפורסמה ב`הארץ` ב- 3 בפברואר 1995 תחת הכותרת `העלבון הגדול של יהודי גרמניה על כבודם המחולל`. במאמרו מצטט פרופ` צימרמן את אחד המשתתפים בספר שכתב: `קח מבן אדם את מזונו, מנע ממנו שינה, ענה אותו, הלבש אותו בגדים בלויים וחסרי צורה, גלח את קרקפתו, תן לזיפי זקנו לצמוח, טול ממנו את דמות האדם – ואז אבדו גם שיירי השיירים של האנושיות שאולי עוד נותרה באיש האס.אס, אז יקל עליו להשמיד יצור שאיבד כל חיצוניות של כבוד האדם` ומוסיף פרופ` צימרמן: `זו פעולה כפולה – זאת ידעו מארגני אי הכבוד – כך יאבד האדם היהודי (או כל קורבן) את הכבוד העצמי ויחד עם זאת יאבד הפושע, המבצע, את שארית תחושת הכבוד האנושי לזולת. זו תמצית מהותם של הרייך השלישי ודומיו. זו החוויה המרכזית שמתעד אוסף הזיכרונות`.

צימרמן נותן הגדרה מאד מעניינת למהות הרייך השלישי, איבוד הכבוד האנושי לזולת. זהו מכנה משותף לכל משטרי העריצות, הגדרה אוניברסאלית ואני שלם עימה. הדברים לעיל לא מזכירים את יחסה של ישראל לפלסטינים בשטחים הכבושים? איבוד צלם האדם במרתפי השב`כ ובבתי הסוהר. השפלתם היומיומית, הפגיעה בכבודם, נקודות להשוואה רלבנטית.
מעבר למכנה המשותף יש לכל משטר עריץ סימני היכר המייחדים אותו, וכך הדבר גם עם המשטר הנאצי והשואה, רצח עם חסר תקדים בעת החדשה. על כך אין מחלוקת.




קישורים למאמרים האחרונים בנושא

סמרטוט אדום : שולמית אלוני ז`ל , הנדון: דחיית עתירתו של מרדכי ואנונו
סמרטוט אדום : ההתנגדות שלי לאפרטהייד עלתה לי ולסגני במשרתנו
פעיל שייך ג`ראח למאסר 8 חודשים