קישור ל-RSS
העולם הוא מקום מסוכן לחיות בו; לא בגלל שאנשים הם רעים    אלא בגלל שאנשים לא עושים דבר בקשר לכך    
מגזין הכיבוש - חיים תחת כיבוש

עמוד הבית  חזרה הדפס  שלח לחבר

לא בדיוק, אבל די דומה: אפרטהייד בדרום אפריקה ובישראל
hagada
עפרה ישועה-ליית
18.12.16
http://hagada.org.il/2016/12/18/%D7%9C%D7%90-%D7%91%D7%93%D7%99%D7%95%D7%A7-%D7%90%D7%91%D7%9C-%D7%93%D7%99-%D7%93%D7%95%D7%9E%D7%94-%D7%90%D7%A4%D7%A8%D7%98%D7%94%D7%99%D7%99%D7%93-%D7%91%D7%93%D7%A8%D7%95%D7%9D-%D7%90%D7%A4/


מאות המפגינות ועשרות המפגינים שצעדו בחודש אוקטובר ברחוב ראשי ביפו במחאה על עוד רצח אכזרי ומיותר של אישה צעירה על רקע הטיעון השקרי והמכוער של `כבוד המשפחה` הצביעו על יחסם הסלחני והמזלזל של שלטונות החוק במדינה כאחת הסיבות המרכזיות להנצחתן של נורמות המאפשרות מעשי רצח כאלה בחברה הפלסטינית. הן היו מוצאות עניין רב בניתוחו של החוקר האוסטרי אנתוני לוושטדט, הרואה בתופעת ה`פמיסייד` – רצח נשים – סימפטום משותף לחברות תחת משטר אפרטהייד. ההתעלמות מפמיסייד, טוען לוושטדט, איננה רשלנות פושעת אלא סוג של אסטרטגיה, שכן השלטונות מפיקים תועלת משמעותית מפשיעה נגד נשים.

אפרטהייד: ההיסטוריה של דרום אפריקה והמציאות של פלסטין (מקור)
לפשיעה הזאת פנים מגוונות: בישראל-פלסטין הנרצחות הן נשים צעירות ש`חיללו את כבוד המשפחה` בכך שהמרו את פי הבעל, האח, האב, וניסו לחיות חיים עצמאיים בניגוד למה שמכתיבה המסורת. בדרום אפריקה בתקופת האפרטהייד מאות הקרבנות היו נשים בגיל העמידה שהואשמו – בדרך כלל ביוזמת קרובי משפחה – ב`מעשי כישוף`, ונרצחו באכזריות איומה בשיטה הזוועתית של `מחרוזת לצוואר`: צמיג שנקשר והוצת עד שה`מכשפה` האומללה הוציאה את נשמתה בייסורים בלתי אנושיים.

מאמרו של לוושטדט מהווה פרק אחד בקובץ שיצא לאור לאחרונה בעריכתו של ההיסטוריון פרופ` אילן פפה, תחת הכותרת `ישראל ודרום אפריקה – פנים רבות לאפרטהייד` (הוצאת זד)*. הספר המאגד עשר פרספקטיבות של אנשי אקדמיה המשווים את מדיניות האפרטהייד ששררה בדרום אפריקה עד שנת 1992 עם חוסר השוויון השורר בישראל ובשטחי הכיבוש בין יהודים לבין פלסטינים. פמיסייד – מזכיר לוושטדט – הוא תופעה גלובלית המוצאת ביטוי במגוון של תרבויות, ומגלמת את הרף העליון של האלימות בחברות פטריארכליות מכל הגוונים, כולל חברות מערביות שבהן מדווחים על `פשעי קינאה` או `פשעי יצרים`.
המחקר מזהה שהסטטיסטיקה של פשיעה כזאת נוסקת בחברות תחת משטר אפליה. לאליטות בעלות הפריווילגיות נוח לקבל אותה כגזירה משמיים, או אף לעודד אותה בעצימת עין. אליטת האפרטהייד יכולה להצביע על פרקטיקת הפמיסייד כהוכחה ניצחת לפיגור של החברה הילידית המצדיקה את נישולה והאיסורים על התקרבות אליה. ואם לא די בכך, פמיסייד ילידי הוא נכס לכל אסטרטגיה של הפרד ומשול: כל כך הרבה אנרגיות של זעם, יצרים, תוקפנות ואלימות – כולל אלימות קטלנית – מתועלות לנושאים `משפחתיים פנימיים` במקום להציק לשלטונות. בין פלסטינים בישראל הפוטנציאל לפגיעה בכבוד המשפחה הוא כה עצום, עד שדי לאסוף מידע על קשרים אישיים של אישה כלשהי כדי לזכות בשיתוף פעולה שלה או של בני משפחתה עם כוחות הביטחון. פלסטינים – כותב לוושטדט – עלולים להגיע למצב שהם יעדיפו להרוג זה את זה ובלבד שמידע העלול להמיט חרפה על המשפחה לא ייצא לאור.

וכך, פשעים שהם סימפטומים של פטריארכיות ילידיות מתרבים לממדי מגיפה בגין המלחמה הדמוגרפית המנוהלת נגד המדוכאים ובגלל הגזענות והנישול. לפחות חלק מהאחריות לתופעות של רצח על רקע `תרבותי` בין הנשלטים נופל על כתפי הקבוצה השולטת, טוען החוקר.

האפריקנרים התפעלו
הגדרתה של ישראל כמדינת אפרטהייד אינה מקובלת עדיין גם על חלק משמעותי ממבקריה החריפים ביותר. אילן פפה, עורך הקובץ, מציע הגדרה פשוטה למונח השנוי במחלוקת. אפרטהייד, הוא מגדיר, הן: `פעולות משטר שהן קרימינליות משום שהן מכוונות למטרה של קיום ושימור שליטה של קבוצת בני אדם מגזע מסויים על פני קבוצה כלשהי אחרת של בני אדם מגזע אחר ודיכויים באופן שיטתי.` המונח `גזע` אכן לא מתאר את ההבדל המשמעותי בין הקבוצה היהודית בעלת הפריווילגיות לבין הדרגות השונות של כל שאר הקבוצות הנתונות למרותה של ישראל או סובלות ממנה – מאזרחי ישראל הפלסטינים דרך תושבי מזרח ירושלים והגולן, הפלסטינים בשטחי הגדה המערבית, תושבי עזה ופזורת הפליטים. האם זה מספיק כדי לקבוע שאין כאן אפרטהייד?

בעלי זכויות היוצרים על השיטה, האפריקנרים של דרום אפריקה, דווקא תפסו את הציונות כאחותם האידיאולוגית. רוני קסרילס, פוליטיקאי יהודי מדרום אפריקה שהשתתף באופן פעיל במאבקים נגד האפרטהייד ושימש שר בממשלה שקמה אחרי נפילתו, מצטט במאמרו את הנדריק פרוורד, ראש ממשלת דרא`פ בשנת 1961 שאמר בהתפעלות: `היהודים לקחו את ישראל מהערבים אחרי שהערבים חיו שם במשך אלף שנים. כמו דרום אפריקה, ישראל היא מדינת אפרטהייד`. החוקים בישראל מזכירים לקסרילס את הפרקטיקות הדרום אפריקאיות הזכורות לשמצה: מגבלות ואיסורים על הפריביליגיות של אזרחות מלאה: חוקי מקרקעין ורכוש שגורמים לכך שאין זה חוקים לקבוצות מסויימות לרכוש או לחכור קרקע או עסקים, לרכוש או לשכור בתים, אלא במקומות מסויימים. והנפקת תעודות זהות המבוססות על חלוקה ברורה בין קבוצות האוכלוסייה.

העורך פפה, בסקירה היסטורית, יוצא להתחקות על מרכיבי הציונות: מה מהווה בה תנועה לאומית ועד כמה הפכה לתנועה קולוניאלית. מסקנתו היא שעד 1948 הייתה הציונות `תנועה לאומית שהשתמשה בכלים קולוניאליים`, וכלים אלה חזרו ובאו לידי שימוש מול הפלסטינים בגדה המערבית ובעזה אחרי 1967. כדי לזהות את ה`כלים הקולוניאליים` מציג פפה מחקר מפורט על קבוצות מתנחלים אירופיות אחרות שהקדימו את הרעיון הציוני בעשרות שנים: היישובים הטמפלרים בפלסטין ו`המיסיון של באזל` שניהל התיישבות לבנה מסיבית ברחבי אפריקה. מודל תרבותי שכלל הצדקה משיחית ויומרה לשפר את תנאי חייהם של הילידים, כמו יישובים קולקטיביים שמאחוריהם היגיון כלכלי וחברתי (ואשר נתפסו על ידי המקומיים כצורה קולוניאליסטית גרידא) הם רק חלק מהקווים המשותפים לחברות המתנחלים.
הכחשה גורפת
אורן בן דור, פרופסור למשפט בינלאומי ופילוסופיה באוניברסיטת סאותהמפטון, הוא היחיד בין הכותבים בקובץ המעז להצביע על קשר בין מה שהוא מכנה `אפרטהייד הווייתי` (originary apartheid) לבין `השאלה היהודית`. הוא סבור ש`די משעשע`, שאפילו חוקרים המגדירים את מדיניותה של ישראל כלפי הפלסטינים בשטחים משנת 1967 כאפרטהייד, אינם מוכנים להכיר ב`מנטליות האפרטהייד` שגרמה לתנועה הציונית להתנחל בכל רחבי פלסטין ההסטורית. התנחלות זו הביאה לטיהור אתני שנועד להבטיח, בשנת 1948, שהמדינה תהיה בעלת אופי יהודי עם רוב יהודי. הרוב היהודי שהושג בדרך זו מאפשר לישראל להציג חזות כוזבת של דמוקרטיה או של שוויון זכויות אזרחי כבייכול. זאת לעומת דרום אפריקה שלא עשתה כל ניסיון להסתיר את האפרטהייד מאחורי פסאדה שקרית של שוויון. בעיני בן דור, צורת המשטר הישראלית המתחפשת לדמוקרטיה שאורן יפתחאל הגדיר כ`אתנוקרטיה` דוחה ומגונה יותר מאפרטהייד שמכריז על קיומו בגלוי. מסכת ההסתרה של חוסר הצדק כה יעילה, וההכחשה שבה נתון הציבור הישראלי כה קיצונית, עד שלחצים מבחוץ – כאלה שמפעילה תנועת ה BDS –רק מסייעים לחזק את המנטליות ההגמונית שמזינה את ההכחשה הגורפת. ההנהגה הציונית הצליחה לטבוע בתודעה את המושג `סכנה לקיומה של ישראל` כמייצג כל קריאה להחליף את המשטר, מה שמסביר מדוע קריאה כזאת – שבדרום אפריקה איחדה חלקים משמעותיים מהציבור הלבן – אינה מצליחה לעבור בישראל. האנטישמיות, בעצמה תגובה גזענית ומעוותת לאפרטהייד הטבוע ביהדות, משרתת את שימור האפרטהייד הישראלי כי היא משחקת לידי המנטליות הקרבנית היהודית.

בן דור מותח ביקורת דווקא על המחנה האנטי-ציוני היהודי, שלדעתו אינו נותן די את הדעת על מקורו של האפרטהייד באתוס הלאומי ומסתפק בדרישה לבטל אותו, כפי שבוטל בדרום אפריקה. כמי שמכיר מסורת רחבה של יהדות אנטי ציונית מזרמים שונים הוא דבק בטענה התמוהה משהו, ולמרבה הצער לא מעוגנת בסימוכין, שגם מתנגדי האפרטהייד הציוני, ובראשם ישראל שחק המנוח ותומכיו, `למעשה מגינים על האפרטהייד עצמו מפני ביקורת`. הוא טועה, לדעתי, כשהוא מגדיר את שחק כמי ש`נזהר מלשאול שאלות קיומיות על אופי המוסר היהודי` ותמך ב`יהדות מוסרית`. שחק אולי סבר שאפשר להיות `אנטי ציוני וגם יהודי טוב` אך זאת מתוך דרישתו העיקשת לעקור מתוך `היהדות הקלאסית` את נטייתה לבדלנות ושנאת האחר.

האיום הקיומי
הצלחתה של ישראל לחמוק מביקורת בינלאומית, וחולשתו – או העדרו – של מגזר מחאה משמעותי בתוך הציבור היהודי בישראל מטרידים כותבים נוספים בקובץ, המציעים פרספקטיבות שונות. ג`ונתן קוק, עיתונאי ובלוגר בריטי, מתגורר בנצרת ומכיר היטב את הטריקים שהומצאו סביב הגדרתה הבלתי אפשרית של המדינה כ`יהודית דמוקרטית`. תחת הכותרת `שוויון למראית עין כגניבת דעת` הוא סוקר קודם כל את עמדותיו של בית המשפט העליון שעד כה מנע את כל הניסיונות לפסול רשימות לא-ציוניות מהבחירות לכנסת, כתרומה לאותה `מראית עין` חשובה של שוויון בפני החוק. אי השוויון בנושא קרקעות ונדל`ן, האפליה הבוטה בתחום התכנון העירוני, מערכות החינוך השונות והתמיכה הגלויה בכלכלה `יהודית`, ופסיקת העליון שאין בנמצא לאום ישראלי שאינו מבוסס על דת ומוצא אתני מציגים את התמונה האמיתית. השיח הישראלי, מסביר קוק לקוראיו, אינו חדל לעסוק ב`בעיה הדמוגרפית` המוצגת כ`איום קיומי` על המדינה היהודית. חמור מכך, קוק מזהה מה שהוא רואה כתבנית החוזרת על עצמה של קטל אזרחים ערבים על ידי כוחות הביטחון בכל דור ודור: מ-1956 (טבח כפר קאסם), דרך 1976 (יום האדמה) ואירועי אוקטובר . המסר, מן הסתם, נצרב בתודעה.
ליילה פרסאח, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת מסאצ`וסטס, מפנה אצבע מאשימה אל תנועת ההתנגדות הפלסטינית, שכשלה באיתגור השלטון הישראלי בדרך שבה תנועת האנטי-אפרטהייד הדרום אפריקאית הצליחה לערער את הממשלה הלבנה. ישראל עצמאית ואינה תלויה בכוח עבודה פלסטיני, הכלכלה הפלסטינית בהתמוטטות, וההנהגה הפלסטינית איפשרה לישראל הישגים עצומים לאורך השנים, טוענת פרסאח. תחילה הכיר אש`ף – בשנת 1988 – בזכותה של ישראל להתקיים, ובשנת 1993, בהסכם אוסלו, ויתר על כל דרישה ל-78 אחוזים מן הארץ או לאזרחות ישראלית לכל הפלסטינים. ההנהגה הפלסטינית קיבלה על עצמה למעשה את המציאות הקולוניאלית של ישראל ואת תביעתה להפרדה על בסיס אתני, היא טוענת, זאת לעומת ה ANC בדרום אפריקה שמעולם לא הסכים לרעיון האפריקנרי של `התפתחות נפרדת` ותפיסה של לאומיות נפרדת לאפריקנים בתוך דרום אפריקה, עם זיקה לבנטוסטנים. לצד ישראל עומדת זה שנים הקהילה הבינלאומית כולה, שהכירה בחלוקת הארץ על פי קווים אתניים. גם החלטה 242 בעקבות מלחמת ששת הימים קראה לשלום תוך קבלת הדרישה הציונית לשימור המדינה היהודית, שהצליחה בהבטחת רוב דמוגרפי יהודי אחרי ששני שלישים מהאוכלוסייה הפלסטינית `נעלמו` בנכבה.

מאפייני האפרטהייד הפכו גלויים אחרי הסכמו אוסלו, קובעת פרסאח, המזהה ארבעה עקרונות בהסכמים אלה המעמידים את ה`יישות הפלסטינית` במעמד זהה לזה של `ממשלות` הבנטוסטנים שיצרה דרום אפריקה: העדר כל התחייבות מצד ישראל לתאריך של סיום הכיבוש; השארת השלטון למעשה בידי המשטר הצבאי הישראלי, שכמו המושל הכללי בדרום אפריקה בשעתו, מעניק למועצה הפלסטינית את הסמכויות שיש לה (או שאין לה); הימנעות מהכרה בעליונות החוק הבינלאומי על פני החוק הישראלי; והעיקרון שכמו בבנטוסטנים, הפלסטינים מחוייבים לתאם עם הישראלים את נושא כוחות הביטחון שלהם, בעוד כוחות הביטחון הישראלים יש שליטה מלאה על כל שטח פלסטין, באופן זהה לשלטונם של הלבנים על כל שטח דרא`פ.

שינוי קוסמטי
מאמרה של אמנה בדראן, המלמדת מדעי המדינה באוניברסיטת אל קודס, עוסק אף הוא בחולשתה של תנועת המחאה הפלסטינית, אך זאת תוך התמקדות במגזר הליברלי הישראלי-יהודי שאינו תומך בה. בניתוח השוואתי בין קבוצת המחאה בישראל ובדרום אפריקה מזהה בדראן את השוני המהותי ביניהן. בישראל יש אמנם מחאה נגד הממשלה והכיבוש, אך רוב התנועות הישראליות מגדירות את עצמן כ`תנועות שלום`, בשונה מקבוצות הלבנים בדרום אפריקה שהתגייסו לתמיכה בעקרונות השוויון ודחו מכל וכל את רעיון האפרטהייד.

לפעילות המחאה של לבנים הייתה השפעה רבה על שינוי הקונסנזוס המיינסטרימי בדרום אפריקה. מספר הפעילים שהצטרפו לקבוצות המחאה השחורות נמדד באלפים, והיו בהם ששילמו בחייהם על המאבק. נוכחותם המשמעותית של לבנים בקבוצות המחאה השחורות שיגרה מסר ברור לשחורים שהם נחשבים לשותפים שווים, ותרמה רבות להסדר שהושג בסופו של דבר על בסיס פשרה פוליטית וכלכלית.

במקרה של ישראל, השינוי שהליברלים הישראלים מוכנים לספוג הוא קוסמטי בלבד, ומנציח את מערך הכוחות הקיים. הקבוצות הציוניות הקרובות למפלגת העבודה ומרצ תומכות בפשרה המבוססת על חלוקת הארץ והסדר שישראל תגיע אליו מתוך עמדת כוח, תוך הגנה על אופייה היהודי ועל בטחונה. הסדר כזה דורש מהפלסטינים להתפשר על כל מה שהוא מעבר לגבולות 1967, לוותר על זכות השיבה, על ירושלים, ועל הריבונות של היישות העתידית שלהם.

הליברלים הציונים, בהובלת תנועת `שלום עכשיו`, הם תנועת המחאה הדומיננטית. על פי בדראן `שלום עכשיו` היא ארגון שמעדיף `להמתין בדרך כלל עד שמתרחש אירוע דרמטי ואז להגיב.` ציונים ביקורתיים יותר מסומנים בישראל כ`רדיקלים קיצונים`, בעוד השמאל עצמו מזוהה כסהרורי ו`יהודים שונאי עצמם`. לצד קבוצות מחאה קטנות הפועלות בהתארגנויות לא ציוניות או אנטי-ציוניות, רק כתריסר ישראלים הצטרפו בעצמם לתנועת השחרור הפלסטינית. השמאל הישראלי קטן מאוד במימדיו וביכולתו להשפיע, אך שרד בשוליים וממשיך לקרוא לפתרון המבוסס על שוויון זכויות ואנטי-גזענות. קבוצות כמו `גוש שלום` ו`המרכז לאינפורמציה אלטרנטיבית`AIC תומכות בפתרון שתי המדינות. לדעת בדראן רק כמאתיים אקטיביסטים בישראל מזדהים עם עמדת ה AIC שעל פיה שתי מדינות הן `שלב ביניים` ואילו מדינה אחת חילונית `למען כל אזרחיה` היא שלב שני בפרוייקט ארוך טווח. לשם השוואה, בדרום אפריקה הקבוצה שדגלה בפעולה `בשלבים` נתפסה כמתונה וקרובה למיינסטרים, ואיבדה את מעמדה המוביל בין קבוצות המחאה הלבנות. האסטרטגיה שהובילה את השינוי הייתה זו שדחתה פתרונות זמניים שאינם מבוססים על שוויון מלא ומיידי לכל האזרחים והתושבים, ואיחדה לבנים ושחורים.

הפנטסטי הוא הריאליסטי
בחלקו האחרון של הספר שלושה מאמרים המנסים להצביע על פתרונות אפשריים לסכסוך הישראלי-פלסטיני על פי הדגם שהביא לסיום האפרטהייד בדרום אפריקה. האופטימי בין הכותבים הוא סטיבן פרידמן, פעיל זכויות אדם ועיתונאי המנהל כיום מרכז ללימודי דמוקרטיה בשתי אוניברסיטאות דרום אפריקניות. פרידמן נהנה להזכיר את גלי הצחוק שעורר בכנס אקדמי כאשר טען – בראשית שנות התשעים – שהסכם לסיום האפרטהייד עשוי להיחתם בעתיד הנראה לעין. שנתיים וחצי לאחר מכן, ההסכם כבר היה עובדה קיימת. הוא משוכנע כי הניסיון וההיגיון מצביעים על כך שדווקא מה שנראה `פנטסטי` ו`בלתי אפשרי` הוא הפתרון הריאליסטי היחיד גם במזרח התיכון; ושמדינה משותפת לישראלים ופלסטינים על בסיס שוויון זכויות אינה `חלום אוטופי` אלא בעצם הדרך היחידה לפתור את הסכסוך.
`פתרון שתי המדינות` שווה ערך בעיניו לרעיון ביצוע `רפורמה באפרטהייד` שניסו להציע לאומנים אפריקנרים בעלי תודעה ליברלית: יותר זכויות לקבוצה המקופחת, אך שימור העיקרון של ריבונות לפי זהות אתנית. הטיעון שיהודים יכולים לשרוד אך ורק במדינה אתנית הוא בעיני פרידמן שורש הבעיה. לכן הקריאה להקמתה של מדינה פלסטינית לצידה של ישראל היא בגדר ניסיון לשמר את הבעיה הזאת.
פרידמן מתאר את ישראל כמדינה שאינה יכולה להציע ליהודיה בטחון דומה לזה שיש ליהודים בארצות מערביות, ומלגלג על הנטיה הציונית `להציג את כל הדמוקרטיות הליברליות כסוג של רפובליקות ויימאר שהרייך השלישי מצפה להן בפינה`. ישראל הרי תלויה להישרדותה בממשלת ארצות הברית, כלומר חיה בסתירה לוגית מובהקת: זוהי תלות `ברצונם הטוב של לא-יהודים, המתוארים כבלתי אמינים ורק מחכים לרגע שבו יתנפלו על היהודים`. מי שרוצה באמת לדאוג לשימור האינטרסים והערכים הבסיסיים של היהודים, הוא סבור, צריך לעסוק בניסוח הצעות שמבטיחות את האינטרסים היהודיים במדינה משותפת שוויונית. הצעות אלה יהיו סבירות אם יביאו בחשבון גם את הדאגות של הפלסטינים.

להכיר בקולוניאליזם ההתיישבותי
וירג`יניה טילי, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטה של דרום אילינוי, ידועה כמי שמחקריה האקדמיים על המזרח התיכון הניבו את אחד הספרים הראשונים שפרסו את פתרון המדינה האחת בפלסטין (2005). על פי הניתוח שלה, ישראל הצליחה לאחד את כל שטחי פלסטין תחת שלטונה בצורה בלתי הפיכה. כעת נותר רק לתבוע ממנה שתכיר בכל התושבים במקום כאזרחים שווי זכויות. התיאוריה הדיפלומטית הטוענת שזכויות הפלסטינים צריכות לבוא לידי ביטוי באיזו `יישות עתידית עלומה מיתולוגית`, היא כותבת, מספקת צידוק להתנהגות הישראלית המשקפת כביכול `תקופת ביניים` לקראת החלת שלטון עצמי. `הרי אותם צעדים שננקטים להפרדה דרקונית בין יהודים ופלסטינים על ידי חומות, מחסומים ותעודות מעבר היו נחשבים למשטר אפרטהייד לכל צורך ועניין אילו ישראל הייתה מוכרת כריבון הפורמלי במקום.`

ה`תחכום` הישראלי הכניס את הפלסטינים למלכודת מאז שנת 1967: השטחים הכבושים לא סופחו ועל כן תושביהם אינם נחשבים לאזרחים. הרבה שנים לפני ישראל ניסתה דרום אפריקה את התרגיל הזה, והשליטה משטר אפרטהייד בנמיביה שכביכול לא הייתה חלק ממנה. העצרת הכללית של האו`ם לא קנתה את הסיפור וקבעה כבר בשנת 1965 שבנמיביה מתנהל `פשע נגד האנושות`. שלוש החלטות תבעו נסיגה מיידית של כוחות דרום אפריקה משם. כלפי ישראל לא הופנתה מעולם תביעה דומה, וכך היא המשיכה למלא את האזור כולו באזרחיה. כיום, קובעת טילי, אולי לצהלתם (הזמנית) של פעילי ימין בישראל, הדרישה לנסיגה אינה ריאלית.

במקום להתייחס לכיבוש הישראלי היא מציעה לראות את מה שקרה פה כסוג של `קולוניאליזם התיישבותי` – כזה שמאפיין מדינות כמו אוסטרליה וארצות הברית. מתנחלים-מתיישבים הפכו לילידים, ופיתחו נרטיב לגבי זכויותיהם והצורך שלהם בשטח, תוך שימוש בתביעה ל`זכות להגדרה עצמית`. כל גילוי התנגדות של האוכלוסייה הילידית מוגדר מיד כ`אלימות גזענית המונעת משנאה לעם המתנחלים התמים, החרוץ והאידיאליסטי. בניגוד לקולוניאליזם הקלאסי, שאותו דוחה החוק הבינלאומי, מתנחלים מצליחים לקבל הכרה בינלאומית לאחר שהתבססו בשטח. בשלב הבא הופך הסכסוך עם האוכלוסייה הילידית המקורית לעניין `פנים מדינתי.` העמים הילידים מוצאים עצמם – בניגוד לרצונם, ובהעדר תמיכה בינלאומית ממשית – כחלק בלתי נפרד מהישות הפוליטית החדשה וללא אוטונומיה אמיתית.

כאן – טוענת טילי – מגיע השלב שבו הילידים נאלצים לשנות את האסטרטגיה שלהם: בהעדר יכולת לסלק את הפולש, הם תובעים שיתוף מלא במוסדות השלטון על פי העקרונות הדמוקרטיים ובכלים שבהם השתמשו המתיישבים. אסטרטגיה זו מוצעת עתה לפלסטינים, שעדיין מתקשים להתחבר אליה מאחר שרבים מהם עדיין מאמינים בסיכוי לשמור על עצמאותם. דרישה לזכויות שוות פירושה קבלת ההגמוניה הישראלית כעובדה מוגמרת ודרישה לאזרחות מלאה וזכויות שוות במדינה לא-אתנית. במאבק הזה הפלסטינים מהשטחים הכבושים אמורים להצטרף למאבקם של אזרחים פלסטינים בישראל.

טילי מדגישה שקריאתה להעניק הכרה מלאה לריבונותה של ישראל על השטחים איננה בבחינת עשית צדק. במקרים רבים נמנע צדק היסטורי מאנשים שאיבדו ריבונות, קרקעות, פרנסה וכבוד מול תוקפנות של גורם זר. אך זוהי הכרה פרגמטית ביחסי הכוחות שהשתנו באופן בלתי הפיך. המטרה היא לעצור את ההפליה לרעה את מי שנחשבים בה ל`אחרים` שאינם שייכים להגמוניה.

גם רן גרינסטיין, פרופסור במחלקה לסוציולוגיה של אוניברסיטת וויטווטרסרנד ביוהנסבורג, רואה בישראל מציאות שבה חלוקת הארץ מחדש היא כבר בלתי אפשרית. בעיניו זוהי מציאות דו-לאומית, שבה שתי הקהילות החיות כאן נועדו לחיות יחד, והשאלה היא רק: באיזו צורה. בישראל, הוא מציין, אין סובלנות לשום גורם העלול לסכן את השלטון המוחלט של הקהילה היהודית ואת יכולתה לצבור לעצמה יתרונות פוליטיים וחומריים. לאחר שהשקיעה כבר יותר ממאה מיליארד דולר בתשתיות ובשיכון בשטחים הכבושים, הצלחתה לפרק את החברה הפלסטינית מבפנים הופכת אותה לחסינה מפני התנגדות האוכלוסיה שתחת כיבוש.
גרינסטיין מפנה את חיציו אל סנגוריה הליברליים של ישראל המתקוממים על כל זיהוי שלה כמדינת אפרטהייד (להבדיל מההסכמה על אפרטהייד בשטחים הכבושים). הוא מזהה הבדלים בין האפרטהייד הישראלי לבין הדרום אפריקני, שלדעתו גורמים לכך שהמערכת בישראל `פחות נוטה לפתרונות של שילוב` עם הפלסטינים. בעוד האפריקנרים ידעו תמיד שאין להם סיכוי להיות רוב במדינה, הישראלים שואפים לרוב דמוגרפי שיבטיח להם `בסיס לשליטה חוקתית, צבאית ופוליטית`. כלכלת ישראל אינה תלויה באוכלוסיה הפלסטינית – בניגוד לדרום אפריקה שהייתה בנויה כולה על ניצול כוח העבודה של הילידים.

כמו טילי, מזהה גרינסטיין את האינטרס הישראלי המובהק במצב של `אי-בהירות` – לא סיפוח של השטחים ולא נסיגה מהם. כמוה וכמו פרידמן הוא סבור ששינוי אמיתי – על פי המודל של דרום אפריקה – יכול להתחולל רק מבפנים, במאמץ משותף של פלסטינים ישראלים ובני בריתם היהודים, אילו היו כאלה.

יש במערכת הישראלית, לדעתו, מספיק סתירות פנימיות שמציבות הזדמנויות לשינוי, והאסטרטגיה הפוליטית שהוא מציע מבוססת על שימוש בשפה של דמוקרטיה, צדק וזכויות אדם – אך בלי להתעלם לחלוטין מהלאומיות. הוא מציע שיתופי פעולה בין ישראלים ופלסטינים על נושאים ספציפיים בגישה של `דמוקרטיה רדיקלית` תוך דילוג על נושאי הליבה של הסכסוך הישראלי פלסטיני, שבו הקבוצות מתקוטטות ואינן מקבלות זו את זו. יש לא מעט פעילים בשמאל הישראלי הזעיר שתומכים בגישה הזאת. אבל אולי הם ירגישו אחרת אם יקראו את כל המאמרים האחרים בספר הזה, שסיכויי תרגומו לעברית שואפים לאפס.
* Israel and South Africa; The Many faces of Apartheid; Edited by Ilan Pappé; Zed Books London, 2015. 374 pages
קישורים למאמרים האחרונים בנושא

נתניהו צודק: התקשורת אשמה - אבל רק בדבר אחד – בהתבטלות המתמשכת והנצחית בפני ראש ממשלה שמבקש את נפשה
העם בוחר בשחיתות
חומת הטירוף